מי שכתב רוצה להשאר הזהות בדויה...אני...יכול להרגיש את מילים האלה.
כתום בעיניים. השמיים כלועגים בשתיקתם הכחולה. כחולה כדגל.
אני מסנוור,מוכה הלם. זו לא רק השמש שמאירה בעוז והדמעות שרותחות בעיני בכעס מהול בכאב וצער. זו הידיעה הפנימית,העמוקה הזו שזה לא נכון,לא הוגן. עוול שיקרי וחסר היגיון.
כולנו עומדים מחוץ לבית ההרוס ובכול זאת לא מוכנים להיקרע ממנו. ככה תמיד אמר לנו אותו הבד המעוטר בסמלו של דוד,של משיח.
אנחנו מושרשים עמוק באדמה הזו. כל כך עמוק שבשבילו זו כבר לא אדמה. זו האמונה שלנו,מקור הקדושה הנצחי שלנו,ועכשיו להיעקר ממנו? לגלות למקום אחר?
האדמה בה נטמעו אגלי הזעה,טיפות הדם והדמעות יופקרו כלא היו?
אפילו לחשוב הלאה...אני לא מסוגל. לא מסוגל להתנתק.










