ואז אני אומרת לעצמי שאפשר למצוא את זה אצל ילדים
אבל רובם גם כבויים, כי אנחנו מכבים אותם במו פינו

עולם שבור ראיתי

והתורה
אני באמת רוצה להיות חלק ממנה
מרגישה לא ראויה
מרוחקת
במעין בועת אדישות שנובעת מפחד להתמסר ולהתרסק בקול רעש גדול לנוכח מציאות כואבת.

והתובנה שיצאה לי מהשרשור אתמול היא שהשאיפה האנושית לשלמות היא המקלות בגלגלים שלי. היא זו שמונעת ממני להיות טובה. מפחדת שאם אני בצד של הטובים אסור לי ליפול. אסור לפשל. חייבים להיות בשליטה.
וזו מחשבה מייאשת, שרק מרחיקה את הטוב והופכת אותו לפחות ופחות בר-השגה, לכזה ששייך לעולם אוטופי ודמיוני.
כואב ומתסכל.

אני רוצה לראות חבורה בוערת. אנשים חיים, תוססים, עמוקים.
(נראה לי שכל כמה זמן אני חוזרת על זה. זה באמת הדבר שהכי חסר לי בעולם)

במקור שלי אני טוב גמור, אבא
ושם אני מאמין בעצמי