זהו. התייאשתי. ועכשיו זו לא רק אמירה.
(הכל לא בטון עצבני, הכל בטון תמה. הכי תמה שיש. אני באמת לא מבינה!!)
כמה אפשר????!!!! יכול להיות שאלוהים התבלבל בין הברואים? הרי אדם מקבל רק ניסיון שהוא יכול לעמוד בו. אני ל-א י-כ-ו-ל-ה-!
נכון לעכשיו אין לי מושג מה הולך להיות כתוב פה, אז אתם מוזמנים להמשיך הלאה; אבל אם בכלאופן אתם קוראים את זה אז תבטיחו לי שתנסו להבין, ובתגובות אל תנסו לנחם, זה לא עוזר בשיט. זה רק גורם להרגשת אומללות חזקה יותר, ותאמינו לי, אני אומללה. אני לא צריכה עוד יותר.
פשוט התייאשתי. מהכל. מהחיים. מהלימודים. מהחברות. מהמשפחה. ואפילו מעצמי. לא האמנתי שזה יכול לקרות. כ"כ קיוויתי שאצליח לגלות מי אני ולעבור את הכל. אבל דיי. אני לא מסוגלתתת!!!
אז נכון, בזמן האחרון זה נראה לכם שיצאתי מה"דיכאון" כביכול שהייתי בו כבר כמעט שנה, אבל זה לא כי נהיה לי טוב פתאום, אולי אפילו להפך. וזה גם לא מרצון, זה מהכרח. התייחסתם אל זה בצורה נוראה. וגם ה'עלאק חברות' לא ידעו איך לאכול את זה, אז רק רע יצא לי מזה. מתי תבינו שמשהו קורה פה? ואיך, לעזאזל? הרי אפילו במילים הכי פשוטות לא קלטתם. ואתם אנשים חכמים. מאד. אז למה אתם נותנים לזה להמשיך ככה? הבנאדם פאקינג יושב אומלל מתחת לאף שלכם, ומצדכם- אפס. לא שמתם לב שבחופש הגדול שעבר, בזמן שהיינו כל המשפחה (כמעט) ביחד ויצאתם לטייל לא הצטרפתי אליכם והעדפתי להישאר בחדר שלי? ברור ששמתם לב לזה! ואפילו הרגשתם בנח לבקש ממני לנצל את זה כדי לסדר את הבית, עד שהקטנים לא נמצאים.. לא שמתם לב שמתחילת השנה (וכן, אנחנו שבוע לפני סופה) לא הלכתי לחברה אפילו פעם אחת ולא הבאתי אף אחת אלינו, אפילו בתקופות הלחוצות? שמתם לב.
ולמה? למה זו הדרך שלכם לטפל בעיניינים? לדבר איתי קצת ואז מאחורי הגב לעשות מה בא לכם והמה-בא-לכם הזה ממשיך לסדר היום של כל המשפחה כאילו היה שם מאז ומתמיד. ולא. שלושתנו ביחד אפילו לא רבע משפחה. ואתם יודעים את זה.
ולמה, למה אתה לא מתערב ולא מתעניין בכלום ואז כשמשהו לא מוצא חן בעיניך אתה מיד מטפל בזה בשיא החומרה בצורה מוגזמת לכל הדעות?
אתה גם יודע מה היה איתי לפני שלוש שנים (בערך..), ואתה יודע שאני לאאא רוצה לחזור לזה, רגע, אתה חושב שזה מה שאני רק אומרת לך? נו, אתה יודע שאני לא יודעת לשחק. אני לאא רוצה לחזור לשם! לא רוצה להיות ניגוד של זה אבל ממש לא ככה! תבין, הלבד הזה גרם לי לחשוב על מליוני דברים, והבנתי גם מלא דברים, תביןןן!!! אני לא מה שאתה חושב. אפילו ממש לא!!! נכון, גם לא מה שאתם רוצים שאהיה, גם זה ממש לא, אבל אני לא יכולה כבר עם הלא-להיות-כלום הזה!
ולמה? למה כשאני מנסה להסביר לך שאני אחרת אתה לא מקבל את זה אלא הופך את זה ל"את לא שונה, הטעם שלך בשירים שונה!"? חוץ מזה שזה גם סוג של שוני, למה אתה עושה את זה? למההה?? אתה רואה הרי שטוב זה לא עושה לי. ואני באמת מאמינה שאתה לא רוצה להרע לי!
ולמה, לעזאזל אתה לא מבין שהבצפר הוא באמת גרוע בשבילי? לא מבחינה רוחנית, לא גשמית, לא חסידית, לא חברתית, לא לימודית ולא אישית. ואם יש עוד תחומים אז גם בהם. עד מתי זה ימשיך ככה? יש לי עוד שנתיים שלמות שם!! שנתיים!!!!
ולמה, אם אני אוהבת שקט, ולחשוב, ואני פלספנית בקטע ציני זה אומר שאני אתחבר לתניא ואתה מנסה להביא אותי אליה? אני מכירה אותה מכיתה א' בערך, ואני לא מתחברת. קורה!! גם לא ממש לפרשת השבוע, שכבר נפלט לך פעם ואמרת שאתה מנסה לקרב אותי לקטעים האלו....
לאאא מסוגלתתת!!!
נכון. אתם בטוחים שהחיים יפים והכל מושלם בסביבתכם הקרובה, אבל מתי תבינו שגם בארמון הכי יפה צריך שיהיה פח זבל? (לא, אני לא משווה את עצמי לזבל, כמו שאני לא משווה את הקטע השני לארמון..)
כמה אני אצטרך להמשיך ככה?? כמההה?????
תגידו, שמעתם פעם על המושג אהבה?!
דיי!! אני אוהבת אתכם, ויש לנו עוד ים דברים לעשות ביחד, אז בואו נעשה אותם בצורה שתהיה כייפת וטובה לכולנו!! לכווולנו!
אני עוצרת פה כי כבר אין לי כוחות להמשיך, מקווה שיהיה לי את האומץ לשלוח לכם את זה. אם לא, העיקר הוצאתייי!!
ביי.
-----פרצוף מיואש ועצוב-----