שוב, לא יודעת מה אכתוב, מוזמנים לעבור הלאה...

נשבר לי.

פעם הייתי מגיעה כל יום הביתה שמחה, מחליפה בגדים ויוצאת לבלות עם חברות עד הלילה, ואז חוזרת הביתה, הולכת לישון וקמה בבוקר ליום מאושר חדש, שהלך טוב כמו היום הקודם. אבל פתאום זה השתנה. לא עכשיו. לא יודעת מתי כן. אולי זה היה תהליך. אבל זה פשוט קרה. היום אני פשוט חוזרת הביתה ומתיישבת בחדר שלי. עד הבוקר בערך. (וזה לא שלפני שבאתי הביתה עשיתי משהו אחר, גם בבית הספר אני רק יושבת עם עצמי כל הזמן וחושבת.) ויש לי מה לעשות. אתה הרי טוען שלא לעשות בגרויות זו שטות.   אז אני ככה. עם התלבושת. שפעם לא גמרתי להתלונן שאני בקושי שורדת איתה חצי יום. וכבר הגעתי למצב שגם אם ארצה להחליף בגדים לא ממש יהיה לי למה. כבר שנה פלוס שלא הייתי בשופינג. לא אוהבת את זה. אז פשוט אין לי מה ללבוש. כמה נחמד. ועכשיו אחרי שהבנתי את זה גם אם אני רוצה אני לא יכולה.  נכון. אני מקפידה לצאת כל יום להליכה ארוכה בלילה. אתם עדיין מחזיקים שזה כדי לרזות? אין לי איפה לרזות, גם אם אני רוצה. זה בשביל השקט. (כן. אותה סיבה שבגינה אני נשארת ערה לילות שלמים.) ואל תופתעו לי עכשיו. אמרתי לכם את זה כמה פעמים. אוף. ועוד מעט חופש. מה אני אעשה בחופש? לא רוצה לשבת ככה בבית כל היום ולחשוב. נמאס לי. אני מגיעה מהמחשבות האלו למסקנות שרק פוגעות בי. נכון, נראה לכם שנרגעתי, אני כבר לא קופצת מכל מוות שאני שומעת עליו, ולא נדלקת מכל מקרה התאבדות שמגיע לאוזני. אבל זה לא אומר שאני בסדר.

רגע ומה איתו?! נכון, ביקשת שאנתק את הקשר איתו ועשיתי את זה. אבל זה רק כי לא היה לי כח לשבת להסביר לך בלי שאתה תקשיב שהוא ממש לא מה שאתה חושב. הוא החור טוב שרק עזר לי. רק עזר לי. ואתה בעצמך רואה שמאז שניתקתי את הקשר איתו שוב השתנתי לרעה.

אני לא מבקשת מה שתתנו לי מה שאני רוצה. אני אפילו לא חולמת על זה. אני רק רוצה שתתנו לי מה שאני צריכה. צריכה!

די אני לא יכולה. אני בבייביסיטר ואני צריכה להשכיב את הילדים. אני לא מסוגלת! בא לי לבכות!!

נכון, אני לא רוצה שזה יגמר. כשזה יגמר אצטרך לחזור הביתה ויש מחר בגרות. אמנם בגרות פנימית, אבל אתם רוצים שאלמד. אין לי כח לזה. אין!

למה?? למה כל זה קורה לי? אלוהיםם אני לא עומדת בזה!!

ולא. ההודעות האוהבות האלה (שאמנם הצד השולח לא התכוון לזה בכלל אבל אני שואבת מהן כח) כבר לא מעודדות אותי. וגם לא שירים. שזה דבר שהיה נראה שלא יקרה לעולם.

דייייייייייייייייייי!!!

-----אימוג'י בוכה. בוכה חזק. מאד.-----

הבנתי למה אני תמיד חוזרת לכאן וממה אני בורחת.

איזה צעד.

זה מתחיל להיות קשה

בא לי לשרוף הכל וללכת

אולי מה שאני מחפשת לא קיים בכלל

אבל

בוודאי ישנו שם

אז איך אדע? 

אני אבוד

אני סובל 

אני נושא כאב מיום ליום.

אני מוצף חרדה

לא מפסיק לבכות

כבר לא רואה ערך

לא רואה משמעות

אני מטשטש את החושים כדי לברוח מהמציאות

בודדתי את עצמי

זאת בחירה שלי לאורך כל הדרך

אני לא מאמין שהאנשים הקרובים אליי יכולים לעור

הפכתי למוגבל

נהייתי פגיע

והימים האחרונים עוברים עליי באופן קשה במיוחד

אני מפוחד

מעצמי יותר מהכל

אני מאוס בעיניי

מנותק מהחוויות הכי בסיסיות

מנותק מאלוקים

אני דוחה את כולם

מתבוסס במחשבות שרודפות אותי

יום ולילה

אין לי אלוקים

אין לי אמונה

אין צוהר בליבי לחמלה

אני קמל

אין בי כוחות לקחת אחריות

אני מחולל

בגוף ובנפש

אני רוצה לצרוח

ואני לא רוצה לשמוע מילה

לא מעצמי

ולא מאף אחד אחר

האוזניים שלי ניצלות בלחשושי השטנה האלה

אני מכור

בהימור בין השטן לאלוקים

אני לא רוצה יותר בכלום

אין לי עניין בהצלחה

רק קח ממני את הסבל

אני מתגולל בעולם בביזיון

ממקום למקום

מן הפח אל הפחת

קח אותי לגיהנום

להישרף בצואה רותחת

רק קח ממני את הבחירה

את תחושת האשמה

שאני זה שהורס את חיי במו ידיי

תן לי לעבור בין כל הדוקטורים בעולם

יגידו אתה ככה ואתה ככה

כל הפסיכולוגים

יגידו תעשה ככה תעשה ככה

לא עשיתי כמוטל עליי?

הנשמה שלי כבר חרוכה עקורה

נפש עקרה

למה אלוקים?

למה העמדת אותי בניסיון שאני לא יכול לעמוד בו?

בחיים ללא נחמה

הדמעות שלי עצמן יורדות בחטא ופשע

נסתלק ממני צלם אלוקים

וירדה עליי חשכת עולם

אבל למה אני מרגישה שנכשלתי

שסבא מסתכל עליי מלמעלה ורואה שאני לא מצליחה

לא מצליחה להתמודד

נאבקת על כל נשימה

סבא אני נשבעתי לחיות בשבילך

ואני לא מצליחה לקיים את ההבטחה

סבא תגיד לאבא שם למעלה שיעזור לי קצת

אני לא מצליחה לבד

תשמור עליי מלמעלה טוב?

סבא אני מתגעגעת

לא מאמינה ששנה אתה לא איתנו

אבא

אני גם רוצה להתגעגע

תן לי

בבקשה

יהיה לי כל

החיבוקים האלה

התזכורות הקטנות

המעברים האלה וואי

קשה לי להכיל את זה

איך נושמים את זה

תודה

הם ראו אותי

והם הבינו

ואכפת לי אבל גם קצת אין מה לעשות אז יאללה שיהיה

הוא אמר לי היום שהוא למד * דרך התורה ושאלתי איך ולא הבנתי את כל ההסברים הארוכים שהוא הסביר לי

אתמול לא היה לי * וזה עשה לי חרדה וגם את מה שהיה לא הצלחתי ככ

אתמול בכלל היה קצת לא משהו

והפעילות הזאת

היא התחילה לבכות. וזה היה ככ קשה

ולא ידעו מה לעשות

והיא בכלל ברחה כי היא אמרה שהיא הייתה מתחילה לבכות שם מול כולם והיא לא רצתה

אי אפשר להדחיק. אי אפשר להתעלם

ואני אמרתי על הנשיונל גיאוגרפיק ואיך הוא היה מושיב אותנו לראות איתו

וכל מה שאמרו פשוט עשה געגוע ככ גדול

סבא אני מתגעגעת

והיום כן היה לי אבל לקח לי ככ הרבה זמן כי באמת זה היה מגעיל והיה לי קשה

ובכלל כל העיסוק הזה היה לי קשה

ידעתי שיהיה לי קשה אבל לא תיארתי עד כמה

זה הזכיר לי את האולפנה וגם שם היה לי קשה

ושכולם מסתכלים עליי

למה זה חזר להיות ככ קשה

אני יודעת שהיא תעשה לי בעיות ואולי אפילו תגיד לי להשלים אבל כאילו מה אפשר להשלים ואיך ומתי

אין לי כח בכלל בכלל

מחר יהיה עמוס

ואני חייבת לדבר איתו ואני לא רוצה ולא יודעת איך

אני אדבר איתה עכשיו קצת אולי זה יעזור לסדר לי את הראש טיפה

אלוהים מה קורה לי

מה זה החיים האלו

אמרתי לה שאני לא דתייה אבל מאמינה

היא שאלה במה אני מאמינה

אמרתי שאני משתדלת וזה און אנד אוף אבל משתדלת להאמין שיש אלוהים ושהוא אוהב אותי ומקבל אותי כמו שאני בלי שאני אצטרך להשתייך לאיזו משבצת כדי שהוא יאהב אותי

היא אמרה שכל הכבוד ובטח קשה להאמין ככה

הלוואי שזה היה ככה פשוט

הלוואי.

טאטע אם אתה שומע

תעשה שיהיה קצת פחות כואב

בבקשה.

טוב?