תארו לכם אתכם לבד, כשהעולם שומם רגע לפני התוהו. או כוכבים כבים, כשהעולם עוצר מניע ומתחיל לדהור בחלל, בלי מטרה כלשהי, סתם כדי לדהור. (עמוד 300, בכלל יש לי חיבה מוסתרת למספרים כאלה, מסודרים, שסוגרים בינם לבין עצמם כאילו יוצרים חיות משלהם והם נעים במעגלים שלא היית מודע לקיומם. ומעגלים בכלל זה משהו נפתחים כל יום כל רגע, חלקם נסגרים חלקם לא, האומץ הוא להיות מודע אליהם לאלו הפתוחים תמיד ולאלו שמראש התייאשת לסגור. הם האהובים עלי, כאלה שמצריכים מאמץ לפתוח אותם בידיעה שלעולם לא תדע מתי הם יסגרו, על ידי מי ואם בכלל.)
אז כן, אתם שם נטועים, אחרי שהם כבים ונופלים בקול נפץ אדיר (או בדממת מוות. תמיד תהיתי) מתמוססים על הארץ באינסוף. סתם ככה זה יכול להיות יום בהיר וגם סוער, קיצי או לא בכל שעה. אבל זה תמיד אתם לבד והתוהו. הוא יקיף אתכם במין חיבוק דוב קוטב (סתם כי הם יפים יותר, מעניקים טיפה יותר נחמה בגוש הפרווה הענק הזה, הלבן) הרבה אור ובשניה חושך של כיבוי מסך, חושך של לילה במרתף נעול ומחניק, תחושה כזאת שמישהו נמצא ולא נמצא איתך שם אבל אין לך דרך לאמת את החשש ואולי התקווה (אני סוטה מהכיוון אבל נחמד לגלוש בשיחה עם עצמך לנושאים כאלה)
סוף, ישנם הרבה סוגים שלו. כאלה שהם התחלה כאלה שיוצרים עוד סופים שגדולים מסך כל חלקם ויוצרים תחושה של... סוף סופני שלא מותיר ברירה- של גוסס או סתם יתוש ונעל. וישנו סוג של סוף באמצע, סוף לא התחלתי ולא סופי. כזה שאמור היה להיגמר אבל נשאר תלוי באוויר, מחכה שתעשה איתו משהו, תשלים או תשליך אולי מחכה שתנער אותו למצות שאריות שלא נשרו עוד. סוף מהסוג שמותיר תקווה אבל מוחק כל אפשרות לסגת, למצוא פתח אחר. סופים מעצבנים. אם הם בכלל סופים
ומישהי פעם אמרה, היא אוהבת סופים של אמצע משפט, כאלו בשיא הנשימה, ונגמר. פעם אנסה לסיים ככה להחסיר אותיות, כי ככה זה באמיתי לא? (סרט כלשהו. משמו)
אז סוף העולם, פעם אנסה לשכתב אחד כזה, עם מי אהיה ועם מי לא, מה אומר או שאעדיף לשתוק. לחכות לא או שאקרב את הקץ. מה אלבש ביום האחרון. להתאפר או לא. סתם ככה איך תרצו להקבר. וליד מי
(נחמד לקשקש ככה לעצמך מידי פעם, ללא מטרה מוגדרת, על סופים וכלמיני דברים שחלקם אני מבינה וחלקם פרי דמיוני הפורה- או שלא.. )
