הנה, תביטו אליה. אל הנערה לבושת שחורים הזאת.
זאת, שמפניה הדמעות לא מפסיקות לזלוג.
זאת, שהלב שלה כפוף. כנוע. לעצמה.
זאת, שסוחבת את משאה הכבד להחריד, לבד.
זאת, שמלאה בסימני כאב. בכל מקום אפשרי.
אבל אף אחד לא שם לב.
אבל אף אחד לא בא לחבק.

הנה, תביטו בדם שמזדחל בינות לחריצי הרצפה.
דם מהול מי מלח; דמעותיה שדרכן היא יורקת את סבלותיה.
היא לא רוצה להמשיך להקיא סבל, כאב, פחד.
היא לא רוצה להמשיך לשכב נטולת יכולת תזוזה.
היא לא רוצה להמשיך להתחבק עם דמעות. כרית מרופטת והמון המון כאב.
היא רוצה לחייך באמת.
היא רוצה לשאת מבט אל אבא בשמיים, ללחוש לו שהיא לבד. שקר לה. ששורף לה. כל חומר חיטוי שהיא מנסה, לא מקל על התחושה:
לא כשהיא חתכה את עצמה ונראתה כשד מהלך.
לא כשהיא הכתה את עצמה והתהלכה נעולת פה.
לא כשהיא דפקה ראשה בקיר וכמה ימים לא הפסיקה להקיא ולישון.
לא. כלום לא עזר.
הפחד המשיך לדור בתוכה. לפלח בה כל חלק. כל איבר.
הכאב המשיך לשבת בקנה הנשימה.
אז היא מנסה לנשום, ולא ממש מצליחה.
הלבד הזה שמאיים לקרוע לה את הלב.
כאילו לא מספיק הנקבוביות שממלאות אותו.

כל חלקיק זועק לחיבוק.
כל תנועה מגלמת בתוכה את רצונה העז למילים רגועות, מנחמות: "הכל יהיה בסדר, עוצי. את תראי, אהובה.".
היא כמו ממלמלת באין רואים- מתי פעם תחבקו אותי חיבוק אמיתי, ותלחשו לי כמה אני חשובה באמת. וכמה הכל יהיה בסדר-.
היא תמיד מחבקת אחרים. תמיד מרגיעה אחרים. תמיד מחזירה לאחרים את הנשימה. את האמונה והתקווה.

היא תמיד צריכה לעשות הכל לבד.
לסחוב לבד.
להתלבט לבד.
לחבק את עצמה לבד.
לעודד את עצמה לבד.
להניח על עצמה ראש וללטף את עצמה.


היום הנערה הזו
שוכבת במיטה, ולא מפסיקה לבכות.
פעם בכי ששומעים ורואים ומרגישים
ופעם בכי שרק הלב זז. נע. מטפטף.
שורף.
היום היא לבושת בגדי הפחד.

היא רוצה להתפשט, להחליף מדים
והיא לא יכולה
הנערה
הזו
היא
אני

(אמנם בלי כל החלק של החתך והדפיקה בקיר וההכאה.
אבלאבל)