נמאס לי מהשטויות של עצמי. הכל מתחיל מחוסר שמירה על ההלכה.
מלפרלטט קצת עם בנים. מקלות ראש וצחוק. מנסיון לשמור את זה בתור "ידידים בלבד"
למרות שאני יודעת שזה בכלל לא קיים, לא מהצד שלי ולא מהצד של אחרים.
ולמרות הידיעה שזה בכלל לא החיים שאני רוצה או שמעולם רציתי.
תמיד רציתי ורוצה חיים של קדושה, ואיפשהו בדרך זרמתי "כמו כולם".
אבל הי!!! זה בכלל לא מה שרציתי מלכתחילה! זאת לא המטרה שלי בחיים, וגם לא הדרך.
אני רוצה שהקשר שלי עם בעלי יהיה טהור-טהור. קדוש-קדוש. בלי שום מחשבות צדדיות קטנות זרות.
ואם אני מרגישה שאני מתחילה להסתבך רגשית למישהו, ובשכל וואלה לא מתאים לי עכשיו מכל בחינה שתהיה-
אני רוצה לבחור לא לזרום. כמו שעשיתי פעם, כשבחרתי פעם אחר פעם את הבחירה המושכלת ביותר, בחרתי בהלכה.
גם אם היא לפעמים נראתה לי פרימיטיבית ומוגזמת, וגם אם הייתי בטוחה שאני יכולה לעצור את הרגשות בזמן.
אני רוצה לבחור בלי נדר ובסיעתא דשמיא מחדש בתורה ובהלכות המתוקות האלו. שיחה יתרה. קלות ראש. אינטימיות נפשית.
ובחרת בחיים ![]()

