לא, אין לך זכות.

אז מה אם כואב לך. אז מה אם הלב שלך שורף. אז מה.

את בעצמך גורמת את כל הכאב הזה.

תגידי תודה ותשתקי. תשתקי ותפסיקי כבר לבכות.

רק תראי כמה חברות יש לך. 

איך בליל שבת כולן שם סביבך, ואת מוקד תשומת הלב. 

איך הן סומכות עלייך ומשתפות אותך בדברים הכי אישיים שלהן.

ואחיינים שלך, איך הם רצים אלייך, וכ"כ אוהבים אותך.

זה שכולם אומרים לך שאת בחורה מעניינת וכיף לדבר איתך.

תגידי תודה שאח שלך הוא החבר הכי טוב,

זה לא מובן מאליו. בכלל.

תרגעי. תנשמי עמוק. תפסיקי לבכות, ותחייכי.

יופי, ככה אוהבים  אותך, ורק ככה. מחוייכת, צוחקת משום-כלום, ומצחיקה את כולם.

זהו. אין לי את הזכות לבכות.

לכן אני כ"כ אוצרת את הבכי הזה על הכאב האישי שלי,

ומצליחה לבכות רק על הכאב של אחרים.

אני מרגישה שאסור לי לבכות. פשוט אני לא רשאית לכך.

אמאלה. עליתי עכשיו על נקודה כואבת כ"כ שניסיתי כל הזמן להדחיק.

ואוו, היה קשה לכתוב אתזה.

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול