החלק הזה שאת מגלה.
כמה שיקרו לך
כמה זרקו אותך
וכמה לאף אחד לא אכפת ממך
תמשיכו להתעלם
רק שתדעו, שאם יום אחד אני אחליט שנמאס לי. מהעולם הזה.
זה יהיה בגללכם
החלק הזה שאת מגלה.
כמה שיקרו לך
כמה זרקו אותך
וכמה לאף אחד לא אכפת ממך
תמשיכו להתעלם
רק שתדעו, שאם יום אחד אני אחליט שנמאס לי. מהעולם הזה.
זה יהיה בגללכם
אז הממתקים שלהן היו הדבר היחיד שהחזיק אותי בתקווה, שהחג יעבור, ומתישהו יהיה טוב יותר,
היום אם היא תביא לי סוכריה אני אתחיל לבכות, בטח יהיה לה טעם מגעיל, כמו לתה ההוא, (וואו. זה כל-כך מזמן) משהו שכי הוא כ"כ מתוק, נשאר לך טעם נורא בפה, ובלב
אז האמנתי להן, לא חשבתי לרגע שהן משקרות
היום, גם אם החיים שלי יהיו תלויים בזה אני לא אסמוך עליהן.
אז היא חיבקה אותי, והבטיחה לי שיהיה בסדר, היא אמרה שהיא מבטיחה
עכשיו כלום לא בסדר והיא לא מוכנה לדבר איתי
אז- הייתי הרבה יותר טובה ממה שאני עכשיו.
היום אני יודעת שהן הרסו אותי, היחידות שאשמות בזה, מתחמקות ולא מוכנות להסתכל לי בעיניים.
למה? ממה הן כ"כ מפחדות?
"בחירה שלך איך להסתכל על הדברים"
"זה רק שניים, שממש בחרנו בפינצטה"
"זה עדיין בבנייה"
"את לא מתאימה"
"ככה זה, והכל סגור ואי-אפשר לשנות"
"אני מאוד רוצה לדבר איתך, רק אין לי זמן"
"הייתה לך הזדמנות כמו לכולם"
"זה ממש שווה"
"את לא חייבת"
"תשלחי טופס, תבקשי, בעיה שלך"
שהן יקומו, יהיו איתי, ויעזו להגיד שנעשה פה משהו לא נכון
שהגיע לי יותר, ציפיתי שהן יהיו איתי בזה.
היום אני מבינה שזה הרבה מעבר למה שיכלתי לצפות מהן.
ומבינה גם,שאין אף אחד בעולם שאני יכולה לסמוך עליו.
כלומר, חשבתי אז שלפחות הן, והיא.
אבל היא הייתה שם אז, רק עכשיו היא נעלמה לי. והיא לא יודעת כמה זה כואב לי.
שברובם זה כואב בטירוף, ואני בוכה, ומיואשת.
ושונאת
אותן ואותה במיוחד
ובחלק הקטן יותר, שאני פשוט לא מבינה את עצמי, לא מבינה את הסיבות
הכל שוקע למערבולת אפורה וחסרת משמעות
אבל ברגעים כמו עכשיו, שזה כ"כ כואב, הייתי מוכנה לשלם הרבה כדי לעבור למצב השני.
אולי אפילו לתמיד.
זה בטח היה קל יותר
חיפשתי באתר של מאגר תמונות את המילה alone, וכן, אני יודעת שזה לא אמור לעודד
וכמעט כל התמונות שם של אנשים לבד הם בים, או מול נוף מדהים
ולא. כי למקומות האלו לא מגיעים לבד.
ואני תקועה בינתיים ככה, באמצע עיר אינסופית ולא נחמדה, כבר לא נעים לי ואין ברירה.
והיי, היא השיגה את מה שרציתי. כבר שנתיים בערך שאני חולמת על זה. ובום.
אנשים אחרים מקבלים את הדברים האלו.
ואין סיכוי שיקבלו שתיים, מאותו מקום, לאותו מקום שנה אחרי שנה.
והנה, כך נוצר עוד חלום שאפשר לזרוק לפח, כי זה המקום בשבילו
חלילית אלטהחיבוק הזה עוזר♥
תודה לשלושתיכן
שִׁירָהמעניין אם זה עובד
חייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)