בסוף פרשת בלק מסופר על פינחס שעצר את המגיפה עם בנות מדיין בכך שהרג את זמרי בן סלוא ואת המדיינית. כשכר על פעולה זו מבטיח לו ה’ : לכן אמר הנני נתן לו את בריתי שלום:
עד היכן מגיעה חשיבותו של השלום בעיני ה’?
בזכות השלום ה’ מוכן למנוע גזירות פורענות. כמאמר הפסוק :חבור עצבים אפרים הנח לו:
גם אם בני ישראל עובדים ע”ז (“עצבים”) אך יש שלום בניהם (“חבור”) – כביכול, אין הקב”ה יכול לפגוע בהם. גם השלום בין בעל לאשתו חשוב מאוד בעיני ה’.
שם ה’ נמחה על המים המאררים שהסוטה שותה. רק כדי להתיר ספקות בין הבעל לאשתו ולהשכין שלום בינם. וכתב את האלת האלה הכהן בספר ומחה אל מי המרים:

אומרת המשנה : כל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל דבר בטלה אהבה ושאינה תלויה בדבר אינה בטלה לעולם איזו היא אהבה התלויה בדבר זו אהבת אמנון ותמר ושאינה תלויה בדבר זו אהבת דוד ויהונתן:

בקריאת דברי המשנה מבינים שיש צורך לברר יותר לעומק את השאלה: מהי בעצם אהבה?
התשובה לשאלה הזאת הכרחית במיוחד כיום, בזמן שהמושג “אהבה” מתפרש להרבה מובנים שהם לא בהכרח אהבה. לדוגמא: כשאדם אומר שהוא אוהב אוכל מסוים, אם הוא רוצה להיות אמיתי עם עצמו עליו לשאול את השאלה “האם אני אוהב את האוכל או את הטעם שלו”? “האם אוהב את הספגטי (לדוגמא) גם אם הטעם שלו יהיה דוחה??”
מובן, אם כן, שבעצם האדם אוהב את ההשפעות של המאכל עליו ולא את המאכל!
ידועה השאלה: “דיג אוהב דגים”?
לפי הניתוח לעיל התשובה היא חד משמעית: “לא!”. הוא אוהב את הטעם שלהם! אם הוא היה אוהב אותם – הוא היה מניח להם לגדול בים (הסביבה הטובה ביותר להם).

הרב דסלר בקונטרס “החסד” מגדיר את המושג אהבה בצורה הבאה:
אהבה = נתינה שלא על מנת לקבל!
ככל שאדם נותן לחברו (בלי מניעים של אינטרס) הוא אוהב אותו יותר!!!
מה ההיגיון בדברים?
האדם, מטבע הדברים, אוהב את עצמו. לכן, כאשר הוא נותן מעצמו – חלק ממנו נמצא אצל חברו. דבר שמוביל לכך שהוא יהיה מקושר יותר לחברו. יוצא מכאן, שאם אדם לא אוהב את עצמו הוא לא יוכל לאהוב אחרים. כמו שאומרת התורה :לא תקם ולא תטר את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני ה’:
אם אין אהבת “כמוך” – איך תאהב את חברך?
אך עדין לא מובן כיצד נוכל ליישם את האהבה בחיי היום יום שלנו לאורך שנים?

התורה מדריכה את הזוג היהודי (שבא להתחתן כדת משה וישראל) כיצד לפתח את האהבה ולשמור עליה. כידוע, הבעל חותם ביום חתונתו על “כתובה”.
כתובה = שטר חובות של הבעל לאשתו כל עת שהנישואין קיימים או, ח”ו, במקרה של פירוד.
לכאורה, יכול לטעון הבעל בצדק ולומר: “מה עם האישה? מדוע היא לא חתומה על שטר חובות משלה? היא לא חייבת כלום?”
אומרת התורה: “כן!, רק אתה התחייבת, רק אתה חתום על הכתובה. מכאן, שאתה חייב להעניק את חובותיך לאישה בלי צפייה לגמול ממנה”.

אך יחד עם זאת, כתוב במסכת כתובות :
אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה טוחנת ואופה ומכבסת מבשלת ומניקה את בנה מצעת לו המטה ועושה בצמר
וכן נפסק להלכה ברמב”ם :
יש מלאכות אחרות שהאשה עושה לבעלה בזמן שהן עניים ואלו הן: אופה את הפת בתנור, ועזרא תיקן שתהיה אשה משכמת ואופה כדי שתהיה הפת מצויה לעניים, ומבשלת את התבשילין ומכבסת את הבגדים, ומניקה את בנה, ונותנת תבן לפני בהמתו אבל לא לפני בקרו, ומטחנת, כיצד מטחנת יושבת ברחים ומשמרת את הקמח ואצה בטוחנת או מחמרת אחר הבהמה כדי שלא יבטלו הרחים, ואם היה דרכן לטחון ברחים של יד טוחנת.
וכן נפסק להלכה בשו”ע :
יש מלאכות שהאשה עושה לבעלה בזמן שהם עניים, ואלו הם: ח (יג) מטחנת, ואופה, ומכבסת, ומבשלת, ומניקה את בנה, ונותנת תבן ט (יד) לפני בהמתו, אבל לא לפני בקרו.
מכאן שהאישה מתחייבת לבעלה מדין הלכה בלי קשר לקיום / אי קיום תנאיו בכתובה.
ממערכת יחסים זו יוצא שכל אחד נותן מעצמו לשני שלא על מנת לקבל, ובכך מתפתחת אהבה אמיתית!

לסיום, אמרו חז”ל :
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: קשה לזווגם כקריעת ים סוף.
כידוע, עם ישראל חווה בהסטוריה, פרט לקריעת ים סוף, גם את נס בקיעת הירדן. לכן, מן הראוי להקשות: מדוע נאמר דווקא כקריעת ים סוף ולא כבקיעת הירדן (שגם נס זה “קשה” להיעשות לא פחות מקריעת ים סוף…).
אלא שכדי לענות על קושי זה עלינו לבחון את אופן הקריעה בשני המקרים. קריעת הירדן הייתה כך שמצד אחד עמדו המים ומצד שני המשיכו לזרום עד שנוצרה היבשה. לעומת זאת, בקריעת ים סוף עמדו המים משני הצדדים כקירות :
ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה והמים להם חמה מימינם ומשמאלם:
על פי זה אומרים חז”ל, מתי קשה זיווגו של אדם? כאשר שני הצדדים עומדים על שלהם כחומה ולא מוכנים לוותר ולתת מעצמם!

יהי רצון שהבית אותו יבנו החתן והכלה יהיה מושתת על אדני השלום, האהבה, ויראת השמיים ויקוים בו הפסוק :
מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל:

(נשלח ע”י שביט לוי)

אירוסין ונישואין | וורטס

איתא בגמרא במסכת יבמות (דף סג.) “אמר רבי אלעזר כל אדם שאין לו אשה אינו אדם שנאמר ‘ויקרא את שמם אדם'”.

ויש לתמוה על גמרא זו, אם אדם שאיו לו אשה אינו אדם, אם כן מה הוא, וכי הוא בהמה, מלאך או מה?

ראיתי סיפור באתר ‘הידברות’ שיאיר את עינינו בענין הזה.   במשפט המפורסם שנערך ברוסיה בשנת תרע”ב, העלילו אנטישמים על מנדל בייליס עלילת דם. האוירה ברחוב הרוסי היתה מתוחה וטעונה, והיהודים שחששו מפוגרום אכזרי שייערך בהם, גייסו סוללת עורכי דין ידועי שם על מנת להפריך את הטענות השקריות. בין השאר מכיון שאחת הטענות התבססה על כך שבתלמוד נכתב במפורש: “אתם קרויים אדם ואין עכו”ם קרויים אדם”, ולכן טענו התובעים מותר ליהודים לרצוח גוים, הוזמן הרב מאיר שפירא להסביר את המבואה.

כשהגיע תורו לשאת את דבריו אמר כך: “בלשון הקודש ישנם ארבעה שמות ‘נרדפים’ – אנוש, גבר, איש, אדם. שלושת השמות הראשונים ניתנים לקריאה הן בלשון יחיד והן בלשון רבים – אנשים, גברים, אישים. אולם המילה ‘אדם’ אינה ניתנת לקריאה בלשון רבים.

הלוא תבין כבוד השופט, הגוים מוגדרים או כיחידים – כל אחד לעצמו, או כהרבה אחדים בודדים, ברם, רק העם היהודי יכול להתהדר בתואר הנפלא שהוא חטיבה אחת שאינה נראית כלל כמורכבת מאנשים רבים, כולם מרגישים גוף אחד ונשמה אחת. אם כן, צדקו חז”ל באומרם אתם שיכולים להתהדר בתואר ‘אדם’ שמבטא אחדות, ואין העכו”ם יכולים להיקרא ‘אדם’.

“ההוכחה הטובה ביותר לדברי, תהווה העובדה שהריצו אותי מאות קילומטרים מביתי לכאן רק כדי להגן על יהודי שאיני מכיר, ואלמלא באתי היה מתרחש פוגרום נוראי בכל היהודים. הלוא כל בעל שכל יודה, שאף אם נניח שהנאשם חטא – שאר היהודים מה עשו?    מסתבר שגם אתם מודים בעובדה שאנו מוגדרים ‘אדם’ אחד…”

לפי זה יכולים אנו להבין את דברי רבי אלעזר “כל אדם שאין לו אשה אינו אדם”.  אדם שהוא רווק, זה ודאי שהוא ג”כ עושה חסד ודואג לאחרים אבל כלפי אדם נשוי הוא עדיין “אנוכיי”, כי האיחוד שיש לו לאדם אצל אשתו, הוא איחוד חזק בלא תנאים, אלא עשרים וארבע שעות ביממא האדם מוכן למלאות את צרכי בן זוגו. כאב של אשה הוא לא כאב פרטי, אלא הוא כאב שמשתייך גם לבעלה, ואם דאגה בלב האיש, גם היא דאגת אשתו.

א”כ מובן לפי זה, למה אמרו בגמרא “כל אדם שאין לו אשה אינו אדם”, כי מי שעדיין לא הפקיר את עצמו לגמרי כלפי צרכי אדם אחר אינו ראוי להקרא בתואר ‘אדם’ במדה המושלמת ביותר, רק כאשר הוא מתחתן ומוכן להפקיר את חייו מכאן ועד מאה ועשרים שנה, הוא ראוי להקרא בתואר “אדם” באמת.

(נשלח ע”י אברהם נגר)

התורה נמשלה למים (לא רק בזוהר), והבאר - המקור שלה.

אפשר לקחת את זה מכאן להרבה מקומות.

נניח לזה שצריכים להתקרב לתורה, ולתלמידי חכמים, ולצדיקים וכו' על מנת להיות שלמים וע"י כך למצוא את הזיווג

רעיון יפה

אבל בעיקרון היא צודקת, לא?

הבעיה כאן היא חוסר האמון במי שהציע לה.. 

פעם מישהו שאל אותו אם מותר להתגלח בספירת העומר לצורך פגישות

הרב אליהו שאל אותו אתה רוצה להתחתן עם מישהי שלא מפריע לה שבן אדם מתגלח בספירת העומר?;)

אדם אמין סיפר לי שכשהוא (או חבר שלו, לא זוכרת במדויק) שאל

את הרב מרדכי אליהו זצ"ל, איך לבחון יראת שמים של בחורה,

הוא ענה לו: אם היא מברכת על מה שאוכלת. 

ולא הוסיף יותר.

אני בעד, 

לפעמים אני גם מתקילה בשאלות(:

1.  היא לא חוקרת משטרה שמנסה ל"התקיל" עבריין.  

2.  זה לא כן, זה לא ישיר, ואם הייתי בחור, לא הייתי שמח עם בחורה כזו.

3  הוא אמר שהוא מעדיף חצאית. למה להמשיך לחפור ולהתעקש?!

הוא @חתול זמני.

פשוט עדיין לא הכרתי אותך מספיק זמן בפרום  

עם שטויות

פה לא אוהבים שמשגעים פה את הפורום עם דיבורים לא קשורים🙃

זאת אומרת להתחיל לפרגן על המעשה הטוב שהאדם עשה - "איזה מעשה X טוב עשית"

ואז להגיד לו שזה לא רק המעשה אלא המעשה נובע מתכונה טובה שלו - "זה שעשית ככה זה מראה שאתה X Y Z"

אני שואלת כי ספציפית לגבי מחמאות לילדים, דווקא הבנתי שעדיף להחמיא על מעשים, ועל מאמצים. ולהימנע מלהדביק תוויות של תכונות אופי (חיוביות, כמובן. שליליות זה מובן מאליו)

את מציגה את זה כהנחת יסוד שאני לא כל כך מבין.

אדרבה, אם מדברים על ילדים - אדם תופס את עצמו עם תכונות חיוביות שהן מהותיות בשבילו, זה בונה לו תדמית טובה. 

והסיבה שאליה כיוונתי - ברגע שאת מפרגנת רק על מעשה יש בזה משהו שיטחי. אבל כאשר את מפרגנת על עצם האישיות בזה משהו הרבה יותר אישי והרבה יותר מחמיא. זה לראות את מי שמולך ממש ולא רק בתועלת שהוא עושה. כל אחד רוצה ש"יראו אותו".

רצוני הוא להיות סמוי מן־העין.

יש עוד מחקרים דומים.

הרעיון הוא שאם ילד מתרגל להתיחס לעצמו כ"חכם", "צייר", "מוכשר", "יפה", ורואה בזה את עצמו ואת הערך שלו - מה יקרה כשזה כבר לא יעבוד? אם הוא ינסה לפתור תרגיל ולא יצליח? הוא כבר לא יהיה חכם? אבל אם הוא לא יהיה חכם אז מה הוא בכלל? הוא ינסה לצייר ציור ולא יצליח - אז הוא כבר לא צייר, אבל אם כך, מה הוא שווה?

ולכן עדיף להחמיא על מאמץ, לחזק מסוגלות שמגיעה על ידי ניסיון, ולא להחמיא על כשרונות.

זה קצת שונה מהדוגמא הספציפית שנתת, לגבי עין טובה, כי בדוגמאות שלי מדובר על כשרונות ולא מידות. ושוב - גם מדובר על ילדים. אני צריכה לחשוב על ההבדל בין הדוגמא שלך לדוגמאות היותר ברורות של כשרונות, וגם כמובן על השוני בין הקשר חינוכי לקשר בין מבוגרים. 

הוא כמובן לא קשור לכאן

איזה מרגש

שתבנו בית קדוש ושמח ביחד

מזל טוב,

שיתמלאו כל משאלות ליבכם לטובה בבית הנפלא שתקימו יחד באהבה, בריאות, שמחה ואושר לאורך שנים רבות

איזה יופי!

שתזכו לבנות בית נאמן בישראל מתוך אהבה, שמחה, נחת ורווח!

המון המון מזל טוב! כן תרבינה הודעות משמחות כאלו!

איזו בשורה משמחת ומרגשת

בשעה טובה ומבורכת ממש

שתזכו לבניין עדי עד בשמחת עולם ובאהבה גדולה ❤️🌟🥳

הראשונים.

לא דוחים חתונה בגלל זה, ובוודאי לא לוותר על קורס הקצינים וההכשרה החיילית. ממש חשוב לטובת פיתוח הקריירה שלך בצבא ובהמשך באזרחות, עפ"י הניסיון שתצבור בצבא.  

מה שכן, ממליץ לתכנן בינכם מניעה בחודשים הראשונים. עד שתכנס למסלול שירות צבאי נוח מבחינת הבית.  

רק חושבת שלאשתך יהיה קשה. שנה ראשונה יעשה לביתו....

חושבת שהקשר בין בני הזוג בתחילת דרכם, הוא החשוב ביותר.

נניח שזו היתה קרירה אחרת, לא צבאית?