שיר שכזה, קצוות של תווים
כיפה, שיער ארוך,
עגילים ונזמים
פאות ארוכות ארוכות
רק שפתאום נעלמות המילים ההן
הן מעולם לא היו
הן רק עוטפות מסביב את עיניי הבשר
והקול, הוא נישא גבוה וצלול
קול מאיר מבושם עם בכי
מסתחרר באוויר ההילות,
בורא חיים.
והנה, כל העם שומעים את האורות.
מחזיקים בלפידים השקופים
שרק משקפים אור אחד
בעיבודים שונים.
ממ תודה
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
