לא
בעצם לא
התרגלתי כבר היו דברים יותר גרועים
למה לה קשה יותר ממני
היא גדולה יותר
ובוגרת. בוגרת? כן היא בוגרת יותר.
אז למה אני מקבלת את זה בשלוות נפש והיא בבכי ובהיסטריה
לקח לי כמה שניות לקלוט את התשובה.
היא אוהבת אותו
ואני לא
היא מכבדת אותו
ואני לא
היא מעריכה אותו
ואני לא
היא גם לא גרה פה יום יום
ואני כן
אבל למה עדין מפריע לה
כאלו 8 שנים את אמורה כבר להתייאש לקבל אדישות ואפטיות
כי עדיין יש לה תקווה ואמונה
בכל הנוגע לזה אין לי טיפת אמונה
שהיא שאלה אותי אז
מזה משנה אם היא מאמינה או לא זה לא ישנה את המצב שלה עניתי לה שהאמונה נותנת תקווה והתקווה נותנת כוח להמשיך ולהתקדם רצון להתקדם, אור בחושך היא לא הגיבה על זה.
עכשיו אני חושבת שהאמונה הזאת יכולה גם להרוס
האדישות הייאוש וחוסר התקווה מכניסים אותי לאפטיות לחוסר רגש אני לא מצפה ממנו אני לא רוצה ממנו אני אפילו לא רוצה אותו
בו ובכל הנוגע אליו
אני לא מאמינה
וככה אני חיה
וככה אני מתקדמת
וככה אני לא נותנת לנפילות שלו
להפיל אותי.
אם אין אני לי
(אם את מרגישה צורך להגיב תגיבי אבל עדיף שלא.)
