אוף. שוב אותו סרט.
אני שופכת לה. בלי כוונה. והיא יודעת איך לקבל את זה ומגיבה לי בצורה שבאמת עושה לי טוב.
אבל אז אני עונה לה בציניות קרה.
למה?
למה זה תמיד ככה?
למה אני לא יכולה לעצור רגע, לחשוב על זה, ובקצת סימפטיה פשוט לענות לה ברצינות או להודות לה?
ולמה הציניות המגעילה הזו יוצאת לי ככה, בטבעיות, בלי שאני בכלל שמה לב אליה?
וזה לא שזה עובר בשקט. אחכ זה רק גורם לי לבעיות.
החל מבעיות עם המורה, (זה אמנם דיי שולי ואפילו כבר נגמר, אבל כן. זה פוגע.) ועד לבעיות עם כל מי שסביבי. כי מי רוצה לדבר עם כזה אדם?
ותכלס הם צודקים.
זה לא שאני לא מודעת לזה. כל הזמן מעירים לי על זה.
שאני צינית.
שאני יבשה.
שאני לא מזדהה.
שאני לא מתעניינת.
שאני לא אני של פעם. (לא, לא פעם של היסודי, פעם של שנה שעברה. של תחילת השנה הזו.)
שאני לא מדברת.
שאני לא כלום!
שאני פשוט לא אני!
וזה נכון.
השתנתי.
ולי כבר נמאס לחשוב על זה.
אז אולי הגיע הזמן שמישהו אחר יחקור את זה?! הרי בטוח יש לזה מניעים. בטוח שאני לא רעה מיסודי.
רגע, אולי כן?
אולי בעצם נבראתי בשביל להיות ככה, שונה, מוזרה ומעצבנת? אולי זה הייעוד שלי, ומי שזה לא מתאים לו ש*הוא* יתמודד?
זה צריך עיון.
אבל לא. לא יכול להיות שיש ברוא שהמטרה שלו שלילית.
ולא יכול להיות שאני חיובית.
זה אומר שאני צריכה להשתנות.
אבל למה להשתנות, לעזאזל? (למה ולמה, בשווא ובפתח.)
למה להשתנות? מה כן יהיה לי טוב? ואיך??
ולמה? הרי התדמית שלי כבר נוצרה. והיא של מי שאני עכשיו. (ממ.. של מי שהייתי עד שבוע שעבר.)
וזהו. תדמית קשה מאד לשנות. אם בכלל. ולא חבל שאעבוד קשה ואשתנה אם אצל כולם כשיאמר השם שלי תשאר קונוטציה שלילית? לא חבל שאעבוד קשה להשתנות וכשיראו אותי אצא צבועה, הרי אני אחרת?
נכון. בד"כ לא אכפת לי מה יגידו או יחשבו. אבל *זה* לא אותו דבר.
אוף.
ועד שהתחלתי להצליח.
הסופש האחרון היה מעולה.
בליל שבת אפילו אחותי באה אליי מוקסמת להגיד שהייתי מדהימה. ושהיה לי מצב"ר מעולה. ושאני הרבה יותר חמודה ככה. וזה למרות שהיו לי אלף סיבות להיות אחרת.
והיא צדקה.
גם אני מרגישה ככה. ואולי גם היה לי כיף ביום שיש. למרות שממש קשה להאמין ש-לי-היה-כייף-בכזה-יום שישי.
אבל כן.
וזה נגמר.
כי אני לא חושבת מה אני עושה.
כי אני מתנהגת מזעזע.
כי אני שמה לב רק לעצמי.
כי אני חופרת!!
וכי אני אני.
אני פשוט אני.
ו'אני' הזו היא בן אדם נורא.
והיא מאד רוצה להשתנות. ולא להיות כזו.
אבל היא איבדה את זה. כי זה לא הולך לה. וכמה היא יכולה לנסות?
וזה מעצבן וקשה.
אז כתבתי.
זהו.
ותודה (רציני!) למי שקרא את זה. אם יש מישהו כזה.
אוווף אני רוצה לבכות!! אבל איך עושים את זה???
את יותר ביינישית מביינישים. אז - חסורי מחסרא והכי קתני: סביון זו מילה בזכר. אי לכך ובהתאם לזאת הייתם אמורים להבין שאני בן ולא לפנות אלי בלשון נקבה.