זה קורה לי הרבה אתם יודעים?
אני במעבר חצייה רואה את האוטבוס הרמזור אדום,ואני מתפללת שאספיק אותו.
פתאום הרמזור מרגיש כמו נצח.
והנה המכוניות בנתניב הזה מאטות,זה אומר שהרמזור עומד להתחלף,ואני מכינה את עצמי לריצה,כי ממש האדם האחרון עולה לאוטבוס.
הרמזור ירוק,אני רצה,מהר מהר מהר להספיק
מרימה ידיים גבוהה מנופפת שמישהו יראה אותי רצה
רצה כמו שלא רצתי מאז ומעולם
מגיעה לתחנה
והאוטבוס?נוסע..
מכירים תתחושת תסכול הזאת?שממש ממש בשנייה האחרונה
פספסנו,פספסנו תאוטבוס
וזה כל כך עבודת המידות לא להתבאס(במיוחד שחם,ורצנו)
ולהגיד לא נורא,האוטבוז הבא יגיע.
ונזכרתי בכמה פגישות שממש רציתי להמשיך,והוא לא.
ובפגישות שהוא רצה להמשיך ואני לא.
וברגע שהאוטבוס נסע,הסתכלתי לשמיים וצחקתי,אסל צחוק מהלב.
שיעור,שיעור לחיים. אני מתכננת לפרטי פרטים איך כן אספיק תאוטבוס,מכינה את עצמי לזה(ממש כמו לפני פגישה)
אבל לא,בסוף לא,האוטובוס נסע.
וגם הציפייה לאוטבוס הבא מרגישה כמו נצח בחום של ישראל.
אבל.מגיע האוטבוס הבא,והוא ממוזג וכיף ונעים בו,
ואת יושבת ופתאום שוכחת שרצת,והיה חם.
ובזמן שחיכתי לאוטבוס התלבטתי אם לשמוע שיעור או שירים,או פשוט לחכות ולראות מכוניות עוברות.
החלטתי להינות משיעור קצר ושירים שאני אוהבת,הזמן עהר.בלי ששמתי לב והגיע האוטבוס.
תבחרו בזמן שבין פגישה לפגישה עד לבחור שאיתו תקימו בית להינות!לעשות טוב.
שנזכה תמיד לזכור שבסוף בסוף לנו יש תוכניות,אבל לה' יש תוכנית פי אלף יותר טובה משלנו.
