פצלשתי כדי לענות לך.
אני לא אוהבת שאנשים באים עם כל התאוריות הסופר מבריקות שלהם, שזה מה שבמקרה קרה להם, ובטוחים שהנה הם עלו על המתכון למצוא זיווג בשנה הקרובה.
אז הסיפור שלי הוא לא מתכון. הוא סיפור. ואת תקחי ממנו מה שאת רוצה, אם את רוצה.
תמיד דמיינתי איך ייראה האיש שלי. לא לפרטי פרטים, לא בצורה מוגזמת.. אני חושבת שהרבה חברות שלי היו כמוני, ופשוט להן זה עבד.
מה רציתי? פשוט בייניש דוס כזה, חכם, נעים שיחה וצורך דאודורנט באופן קבוע.
ורוב אלו שיצאתי איתם אכן התאימו למסגרת הזו פחות או יותר, אבל לא הסתדרתי איתם. או שהם לא הסתדרו איתי...
באיזשהו שלב צצה הצעה ברקע שבכלל לא רציתי לשמוע (כמו הרבה לא קשורות אחרות...). הוא היה נראה לי בנאדם קצת הזוי וקצת לא בוגר. לא הבנתי מה הקשר בכלל.
וגם מי שהציע לי אותו היה מישהו שהסיכוי שהרעיונות המוזרים שהיו לו יצליחו היה נמוך מבחירה אקראית של בן ובת, פחות או יותר.
אז לא הסכמתי
ואחרי קשר די ארוך וכואב שהסתיים, כבר ממש רציתי להבין למה ה' לא רוצה שאני אתחתן. כי פשוט אין סיכוי שזה אשמתי. אני באמת אחלה של בחורה. לא מושלמת, אבל חמודה, נשית, נראית סבבה, משתדלת לעבוד את ה' בשמחה... בלי איזה פגם קיצוני כלשהו.
וגם לא היה שום מכנה משותף לבחורים שיצאתי איתם ולא התאימו. כאילו, חוץ מזה שרובם היו בכיוון של מה שחיפשתי- בייניש דוס כזה.
אז אמרתי
שאולי המכנה המשותף הזה הוא באמת הבעייתי. לא ח''ו כי ביינישים דוסים הם בעלי פגם כלשהו, אלא כי אולי מה שנראה לי מתאים לי ומה שנראה לי שהלב שלי ככ רוצה, זה בכלל לא נכון.
אז אמרתי כן להצעה הבאה הלא- מתאימה- לכאורה, זו היתה ההיא שצצה שוב.
וזה היה מוזר. דפוס אחר פתאום. בחור עדין ממה שאני מכירה, עם חשיבה יוצאת דופן, עם לוק לא מוגדר שמסרב להשתבץ במשבצת (כ''כ הפוך ממני בעניין הזה..
)
קצת מעופף אבל קצת ''קול'' מדי בשבילי...
והתחתנו.
אני לא יודעת לומר אם זה כי ''זה מה שהתאים לי'' מההתחלה, ואם הייתי יוצאת איתו קודם גם היינו מתחתנים. אני מהמרת שלא, אבל אני לא בטוחה.
נראה לי יותר שזה זה שכל פעם כשהוא סיפר לי משהו מפתיע, שהגיוני לסיים קשר בגללו פשוט כי זה לא קשור,
אמרתי- רגע, מההתחלה ידעת שזה קצת לא קשור. הוא בכלל לא אמור לענות על ה''דרישות'' הרגילות.. אולי זה בסדר...
זה כאילו לא היה למה לא, מרוב שידעתי מההתחלה שזה משהו אחר. ופתאום לא היו לי חוקים רגילים ומוכרים לזהות תחושות בטן.
ולמה כן- בהחלט היה. הוא פשוט נהיה החבר הכי טוב שלי..
לגבי השאלה הנוספת: אני משוכנעת שאת עושה את זה טוב ממני. אין לי ספק בכלל. הייתי שמחה, נחמדה, מתקדמת בחיים. אבל כבר שנאתי להיות לבד, עם עצמי. הרגשתי שלא נשאר ממני כלום מרוב כמיהה שממלאת הכל. כשזה רק אני- פתאום הכל התפרק.
אז פשוט השתדלתי להימצא תמיד בחברת אנשים.
הייזל, את ממש מוזמנת לאישי. (למרות שכנראה לא יהיו לי דברים חכמים לומר לך)
כשאנחנו מידי מנסים לעשות דברים "בדרך שלנו" זו בעצם אמירה של חוסר אמונה ובטחון. אנחנו בעצם אומרים שההנהגה שלו היא לא טובה, ואנחנו רוצים משו אחר..
הרצון של רבש"ע זה שנאמין בו בכל רגע נתון, שכל מה שהוא עושה זה לטובה.
תגובה נפלאה