השבוע בכיתי הרבה. נתתי לעצמי. ועדיין יש בפנים מלא.
מה יהיה איתי?
נראה לי הנפש שלי עובדת שעות נוספות. היא פשוט לא מבינה שעדיין יש לי 24 שעות.
להיות רגיש במיוחד זה להיות לא פעם בודד. מעטים שמבינים את עומק החוויה.
הנשמה שלי דורשת גובה שאין כמעט מי שמשוטט בו. אז כשאני ממריאה לשם אני קולטת שאני לבד ונוחתת חזרה. חוויית הבדידות בסוף מכריעה אותי.
כשאני לומדת תורה באמת - כל כולי שם. הנפש שלי מתכנסת לחשבון נפש. זה מתח כל כך גדול שלרוב אני פשוט מוותרת. אין לי כוחות לחוות משהו עוצמתי ולהתרסק לעולם הרגיל והסטנדרטי. כשאני למעלה אני עושה את זה ברצינות. אצלי זה לא רגעים של שיא, אני תופסת את זה בתור החיים עצמם.
לפעמים אני מרגישה שהרבה אנשים צריכים את התזכורת והאיפוס לרצות חיים משמעותיים, אז עד שמתעוררים זה לזמן קצר וזה מספק. אני לא מפסיקה לחפש את זה, ואני פשוט משתגעת שאני לא מוצאת אנשים שזה מה שמעסיק, מטריד ומדאיג אותם.
היה מגניב שהצלחתי לקלוט בנות שאפשר להגיע איתן לעומקים ושפשוט צללתי בלי הרבה הקדמות. הראש שלי באמת שם. הלב מפחד לטפס.
מספיק לי חבורה של 5-10 שיהיו בפנים ואני עפה. אני אצור אותה, הלוואי.