את לא מבינה כמה!!

את רוצה לספר, נכון?

אז את מדברת.

את מספרת לה מה שאת רוצה. ואיך שיוצא.

ושתחשוב עליך מה שהיא תחשוב, וזה לא מעניין אותך.

שתחשוב.

את משתפת.

וזה קשה לך.

(ולא רק לך, לכולם)

אז שתחשוב. שלא תבין. 

את באה, ומשתפת . ותתחילי איך שיוצא.

ותמשיכי איך שיוצא.

ואח"כ תסבירי את עצמך.

ומקסימום תדברי מבולגן.

אז טוב, תדברי מבולגן.

אחרי זה תסבירי.

(אל תרגישי מטומטמת שאת מפחדת. אני גם חשבתי ככה פעם על עצמי, עד שגיליתי שכמעט כולם מפחדים.

את לא מטומטמת, את נורמלית לגמרי.

רק תזכרי, כי זה מחליש)

זהו נשמה.

זה קשה.

מאוד.

ואני באמת עשיתי עם עצמי דרך ארוכה והיום אני יחסית משתפת ועדיין צריכה לשנן לעצמי את מה שכתבתי למעלה תוך כדי...

בהצלוחה, נשמה!

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....