פעם, הייתי יכול לכתוב הרבה מחשבות שצפו לי בראש. לכתוב אותן למשפטים כאלה ארוכים ופיסקאות, למלא יפה את הדף ואפילו לא לחשוב על המילוי הזה, ממש חיבור כזה עמוק של עצמי עם החלקים שבי.
לכתוב שירים והגיגים. רעיונות והתרחשויות שקרו, לא לעצור. ומילים זרמו כלכך. השאירו את השובל המיוחד שלהן על הדף או סתם על המסך בסוף איזה יום. וכתבתי גם לאנשים דברים שחשבתי והדברים היו מסונכרנים כאלה. כאילו איפה שהחיבור של האופק. חיבור כזה של אדמה ושמים. והיה לי שמח בזה.
זה ריפא בי פצעים, עזר להרים את הראש מעל המים, לתת מקום של להביע החוצה מקומות כמוסים יותר אל עולם מלא בצבעים חדשים ושונים, מינים של גוונים וריחות אחרים שזלגו לאט החוצה מקודש קודשים.
והחוט הזה נפרם לו לאיטו ואיפושהו פיספסתי משהו והעולם קורס
זה נסדק לרגעים. ועם עצמי כל מיני מקומות נשארים סגורים על עצמם, לא מצליחים להיות באמת. מועפים אל מתחת לספה בסידור מטאטא מהיר. נדחקים לפינות ומצטברים שם. ובלי יכולת לצאת.
משהם נפרם במחשה, החיבור של החוטים רופף כל כך אחד לשני ואיפה המינון איבד משמעות.
ומה קורה שמרוסקים בסוף היום. ואיך רצים ככה למקום שלנו. איך שוטף לו גל. ומתי. ולמה ויתרת עלי.
