ברוך ה' ילדתי לפני חודשיים כמעט (אם מישהי זוכרת את חפירותיי).
ההריון שלי היה קצת בעייתי ומסובך ובתור אחת שאוהבת לקרוא ולחפור על כל דבר (רפואי בעיקר) חשבתי עד הלידה שאני יודעת הכל, מה הצדדים לכאן ולכאן, מה הסיבוכים האפשריים וכו' וכו' הייתן צריכות לשמוע את ההרצאות המלומדות שאני מרביצה בבעלי מידי פעם בפעם (וכל הכבוד לו על הסבלנות
)
ולעניין, התחלתי את ההריון בנחמדות, לא הצלחתי לקבוע תור ראשון קרוב לרופאת נשים, והתור הקרוב שמצאתי היה לשבוע 12... סבבה. שבוע 11+2 דימום קליל בבית בשעת ערב מאוחרת. התייעצות מהירה עם מוקד אחיות, מפנים למיון. התקשרתי לחברה טובה מתוקה שכמותה באה ברכב של אבא שלה מרחוק בצ'יק צ'ק ושמרה על הבכור שישן.
נוסעים למיון במונית ומחכים כמו ילדים טובים במיון העמוס לעייפה. באיזשהו שלב הייתי צריכה לשירותים. אז הלכנו לשירותים שנמצאים ליד המיטות אשפוז של המיון, כמובן שכל המאושפזים חורפים את שנתם. בשירותים ראיתי שהדימום נהיה קצת יותר רציני אבל עדיין נסבל. יוצאת מהשירותים ובעלי נכנס אחרי. פתאום אני מסתכלת על הרצפה וקולטת ברז של דימום, דופקת לו על הדלת בהיסטריה "צא !!!" והוא "מה?" ואני מאבדת את המילים אופילו לא מצליחה להסביר. יוצא בזריזות, אומר לי להיכנס ובינתיים רץ בחזרה לקבלה של המיון להזעיק רופא/אחות. אחרי שנרגע קצת הזרם, מגיע רופאה חמודה שאומרת לנו לחכות עוד קצת ולהתריע להם אם עוד פעם יש זרם כזה. מחכים ומחכים וזה קורה עוד פעמיים או שלוש, אמנם האחות החמודה סיפקה תחבושות, אבל זה לא חוסך פדיחות..
