עיקר הגלות שאנחנו מצויים בה היא גלות הדעת.
-התפיסה התודעתית.
בא נגיד, איך שאנחנו קוראים את המפה.
אומר רבנו שאנו מצויים בין הגויים ומהתרבות שלהם אנחנו לומדים להסתכל על הטבע כעל הקובע השרירותי, כוכבים ומזלות. כאילו אין הגיון, אין תכלית, כל ההצלחות כשלונות אהבות בגידות כאבים ושמחות- עניין של מזל וחוסר מזל. סתם. בלי תכלית ובלי נסתר, פשוט- הכל על השולחן או שתפסת או שלא.

כשהקבה ירצה להילחם בגויים, הוא ימשיך כח מהקץ האחרון (שעוצמתו הוא השגחה מוחלטת שתהיה לעתיד לבא) על עם ישראל תוך כדי שהם בגלות, וזה כבר מעצמו יפיל את הגויים מהשליטה שלהם על התפיסה שלנו.
כלומר שאדם ידע שכל מה שקורה לו זה השגחה, הוא מנצח במלחמה בין הרע לטוב, ובין ישראל לאויביהם.

רבנו אומר שזה הכוונה במדרש שהקבה בוכה שישראל מצטערים בגלות, הוא ממשיך עליהם השגחה יתרה.
בכי, זה הזדהות מאד עמוקה, זה חיבור מאד גבוה.
כשאדם חושב על מישהו זה לא כמו שהוא בוכה עליו...

וגם יהודי יכול להמשיך על עצמו השגחה כזאת, אומר רבנו. איך?
כשהוא מתפלל לה' ובוכה.
על ישראל ועל הצער ועל הגלות.
הבכי שיוצא ממנו, מעיד אל האמונה שלו. על החיבור הכנה שלו להשגחה של הי"ת.
אפשר להתפלל אלפי תפילות בלי להאמין באמת שזה הסיפור ובלי להאמין שבאמת יש מישהו שמקשיב ומשגיח, אבל אם אדם בוכה, אז הוא מאמין בהשגחה הזאת. הוא מחובר אליה כולו.
כשבוכים, משחררים את כל ההאשמות העצמיות, את כל ההאשמות החיצוניות, את כל האמונה בכל מיני כוכבים ומזלות... את כל הקנאות והמרירות, ומתמסרים לנקודה הכי אמיתית, של הכאב.
החסרון שחי אצל כל אחד העמוק, לא החיצוני.
החיסרון שבשכינה.

שנזכור תמיד שאין דבר כזה לחינם...