למה אני לא ילדה נורמאלית??
למה כל החברות שלי יכולות להנות מהחיים ולהיות רוב הזמן מאושרות ואני כל הזמן חושבת על למה אני בכלל חיה ואיזה משמעות יש לי לחיים??
למה כל מה שקורה לי ככ רע?
למה גם אם לא כל מה שקורה לי רע לי הוא נראה רע?
אני יודעת שמשהו בי רקוב, בי ובהסתכלות שלי אבל אני לא מצליחה לשנות את זה.
אני גם יודעת שזה גיל ההתבגרות וכמעט לכל אחד יש תקופות קשות שבא לו למות, אבל אצלי זה תמידי!
אני כבר לא יכולה לחיות ככה! באמת!!
אם אני לא אוהבת את ההורים שלי, את המשפחה שלי, את עצמי אז למה לחיות? כדי לסבול?
אני כבר מחכה לרגע שבו אני יכול לומר שאני בנאדם מאושר, בנאדם שטוב לו בחיים.
בבית אני חיה בהצגה, אף פעם לא אמרתי להורים שלי את התחושות האלה, מראה כאילו הכל טוב,
רק למורה שלי סיפרתי, ועכשיו גם ההורים שלי יודעים .(ממנה)
אני לא יכולה להסתכל להם עכשיו בעיניים, אני מתביישת בעצמי, שככה מרגישה הילדה שלהם.
המורה רוצה שאני ילך לטיפול מקצועי, אבל אני מתביישת,
אני חושבת שברגע שאני אסכים ללכת זה כאילו השלמתי עם זה שאני לא ילדה רגילה, שאני במצוקה. גם אני לא מאמינה שכמה פגישות יכולות לשנות לי את החיים, ממש לא.. (אולי אני טועה.. )
אני רוצה מישהו שיתמוך בי, מישהו שיעודד שיחזק ויחמיא.
אני רוצה להשתנות.
אני רוצה להתחיל מחדש.

הסיבה שכמעט ריק בחצי מהפורומים פה זה כי הייתי בתקופת הקורונה שפשוט היה פה מפוצץ ועכשיו זה רגיל? 

כעעען כען