קודם כל, הביטוי "חווית ההלכה", בא מעצמו מעולם אחר.
ההלכה אינה "חוויה" בלבד, ולא כל החיים זה "חוויות".
לאדם יש כחות, כחות שנובעים מכל מיני מקומות. לא כולם "שמחה". עי' בספר התניא שמסביר את זה בפרקים הראשונים.
יש כחות שבאים מתוך טהרת הנפש, יש כחות שבאים מתוך נטיות שליליות, רעות, יש כחות שבאים ממקום שמעורב בו טוב ורע. "פרווה" כאלה.
וההלכה אינה "ניגוד" לחיים, סוג של נגטיב כזה כדי לייצר חוויות של תחושה החיים מתוך הניגוד...
ההלכה, כחלק מהתורה, באה מאותו מקור של נשמת ישראל, הקשורה בקב"ה מקור החיים, והיא מדריכה אותנו איך להוציא אותם לפעל. בצורה מתאימה אל הפנימיות, אל הנשמה, שתופיע אותה במלוא טהרתה ובמלוא עוצמתה ובסדר של בנין נכון בעולם ובפרופורציות בין פנימיות לחיצוניות.
לפעמים, לצורך זה, היא מסייגת, כדי שלא יופיעו דברים בצורה הורסת. לפעמים מרחיבה.
נכון שהאדם צריך להאמין בחייו מיסודם שהם הולכים בדרך ישרה (אורות התורה פרק י"א), אבל זה לא אומר שאין יצר הרע, והתורה באה ליישר אותו שלא ייכשל.
כחות שמתפרצים בלי גבול, הם לא רק "חסרי משמעות" אלא יכולים גם לבהם את האדם, להורידו לשאול תחתיות ח"ו.
השמחה של החיים היא נכונה ואמיתית, ודווקא כשהתורה שומרת אותה על מקומה. כך היא מתגלה באמת. לא זו בלבד, אלא שהתורה מגלה גם רובד עליון יותר ממה שיש בשמחת החיים של האדם לכשלעצמו בהרגשתו הטבעית. עושה אותו אצילי יותר. תחושות עליונות ועדינות יותר.
גם את היחס להלכה לומדים מתוך תורה. ולפעמים, כשמערבבים סברות כאילו-רוחניות בעניני הלכה, יוצאים מזה דברים בעייתיים. כפי שלצערנו כבר ראינו.
ושמחת החיים של בחורה צנועה, אינה באה מה"סנטימטרים" שהיא מגלה. וכבר אמרתי שלדעתי באמת מוטב בעניינים הללו לבחורים פחות לסבור סברות.
בחורה שמגבירה את ערך הפנימיות על החיצוניות, וחשה את אי הנוחות בכך שכל העולם יביט בה, אין לכך ולא כלום עם בעיה בשמחת חייה. ויכולה להיות מלאת שמחת חיים דווקא מתוך כך. אי אפשר להעמיד את הנושא על הקצנה קריקטורית. אף אחד לא דיבר כאן על מישהי ששונאת את מראיה, את חוש היופי, ואת העולם הזה בכלל..