צדיקה!! 

אם מתאים לך את מוזמנת לקרוא:

 

האדמו"ר מליובאוויטש כותב שיש 2 שלבים בגלות

א. ניקוי החטא - זחב"ש

ב. הכנה לעתיד - קבלה טובה

 

במשך 1900 שנים היהודים הצטערו על חורבן הבית. כיום תפקידנו הוא לבנותו מחדש.

לפי הרבי מליובאוויטש כבר יש לה' בית:

הבית של ה' אינו פיזי (כברור מאליו). גם בבית המקדש ה' לא גר פיזית. ה' בעצם גר אצלך בלב.

 

כאשר את עושה את רצון ה' את יוצרת לו מקדש.

ואז כבר אין לך סיבה לעצב. כי ה' גר בתוכך.

 

בפועל: ככל שתלמדי יותר מהו בית המקדש. ככל שתתאמצי יותר לבנות אותו בלב שלך. ככה תרגישי יותר איך שהוא עומד להבנות.

 

מניסיון - ככה זה עובד. בהצלחה.

ולא יודעת איך להסביר לך את זה אבל את לא עצובה

בקטע של עצבות לא טובה, זאת עצבות טובה לנשמה!

חסר לנו ואת משתתפת בצער הגדול על זה!

הלוואי על כולנוו

האבילות על חורבן ביהמ"ק היא לא ייאוש ודיכאון. היא שיברון לב על החסר, שמחים על מה שיש, וכאובים על החסר, והכי חשוב, שבתקווה שזה ישתנה.

 

האמת, שגם אני שאלתי את הרב שמואל אליהו שליט"א את השאלה הזו, זה מה שהוא ענה לי:

האר"י ז"ל בשער הכוונות: דרושי ברכת השחר  אסור לאדם להתפלל תפילתו בעיצבון, ואם נעשה כך אין נפשו יכול לקבל האור העליון הנמשך עליו בעת התפילה. אמנם, בעת שמתפלל הוידוי ומפרט חטאיו אז טוב להתעצב בלבד, אבל בשאר התפילה נמשך לו נזק נפלא גדול ע"י עצבותו, אבל צריך להראות לפניו יתברך הכנעה גדולה באימה ויראה, אמנם תהיה בשמחה יתירה וגדולה בכל האפשר האפשר כדמיון העבד המשמש את רבו בשמחה יתירה, ואם משמשו בעצבות עבודתו נמאסת לפניו, וכמעט שעיקר המעלה והשלמות והשגת רוח הקודש תלויה בדבר זה, בין בעת תפילתו ובין כשעושה איזה מצוה משאר המצוות וכמו שאמרו בגמ' מההוא דהוה קבדח טובא (=צחק הרבה) כו' ואמר תפילין קא מנחנא (=תפילין אני מניח). ואל תבוז לענין זה כי שכרו גדול מאוד:

אז קצת צריך להבין מה הרב התכוון בתשובתו.. צ"ע..

באמת שבכלל לא מובן מאליו.
יש פה לדעתי קצת טעות בהגדרות. יש הבדל בין עצבות לבין כאב וצער. עצבות זה מקום שכיף לנו לברוח אליו, והוא לא מביא תועלת לאף אחד.
כאב וצער, זה שאנחנו באמת מצטערים על משהו, כואבים אותו, וזה יכול לגרום לטוב, מפה אפשר לפעול לשינוי, לטוב.
תשבי עם עצמך ותחשבי, מה יש פה, עצבות או כאב וצער? לדעתי מה שתיארת זה כאב. כאב מטורף שממנו אפשר להביא לטוב. לשינוי. אפילו שינוי רק של עצמך.
מותר להיות בכאב וצער. זה לא אסור. מצד שני עצבות היא סיטרא אחרא. אסורה בשום מצב. במיוחד בימים האלו, מותר וחובה עלינו להיות בצער על בית המקדש. אבל צריך לבוא ממקום של צער וכאב ולא עצבות. רק את תדעי להגיד לעצמך אם זה עצבות או כאב. כל אחד יודע על עצמו.
זה צריך לבוא ממקום של כאב, שממנו תפעלי. תשאלי את עצמך: מה אני עושה היום בשביל שבית המקדש ייבנה עכשיו? תשתני מזה לטובה בעז"ה יתברך.
המון בהצלחה!!!! באמת אשרייך הכי שבעולם.

בימינו זה מאד מסתדר- כי הרי מאמינים שבית ףהמקדש יבנה ממש בקרוב, והאמונה הזו הכי משמחת בעולם!

לא חושב שזה יקרה בקרוב

לפני בניין בית המקדש עמי צריך להיות מוכן וראוי כדי שנזכה לנביא שרק איתו נוכל לבנות את בית ה'.
ולצערי אנו כיום לא במצב הזה ואנו צריכים קודם לטפל בדור.

הכל יהיה יותר קרוב!
זה שאתה אומר שלא ייבנה בקרוב זה רק מרחיק אותו יותר,
זה שאתה לא מאמין בעם שלך זה בכלל גם מרחיק,
ואולי זאת באמת המציאות וצריך לשנות אותה
אבלקודם כל להאמין, אחרי זה גם לפעול ולתקן את העולם..

שבעה עשר בתמוז מתחיל את ימי בין המצרים. אלו ימים של צער בהם אנו זוכרים את החורבן. לזכור זה לא רק את מה שהיה פעם כך שאין לזיכרון שום השפעה על החיים. החורבן יכול להיתפס כזיכרון כזה שהיה ונגמר ואין לו שום נגיעה לחיינו. לצערנו אנחנו לא מסתכלים כל יום דרך החלון ובודקים אם הוקם בית המקדש. זה לא בוער בקרבנו. החפץ חיים היה הולך לישון עם בגדים חגיגיים ליד מיטתו שמא כל רגע יבוא המשיח.

אנחנו חולים. אבל הבעיה שלנו שאנחנו לא כמו חולה קלאסי שכל הזמן שקוע בטיפול המחלה. אנחנו כמעט לא מרגישים את המחלה הזו. ביהמ"ק צריך לחיות ולבעור בתוכנו. חלק מקללת הגלות זה שגם שכחנו את ביהמ"ק בנפשנו ואנו לא חיים את זה.

עבודת ה' שלנו בימים אלו צריכה להיות הגברת ההכרה הזו של החיסרון העצום שקיים. המצרים האלו שאנו נכנסים לתוכם זה עוזר לנו להישאב אל התקווה. לצפות לישועה. שואלים אותנו אם ציפינו לישועה. אין הכוונה שסתם אמרנו שאנחנו מצפים, אלא זה משהו אקטיבי. אנחנו פועלים להשלמת החיסרון. הציפייה מעמידה מולנו את החיסרון וזה גורם לנו לפעול להשלמתו. החיים שלנו אינם שלמים. כמעט אין שום חיות. שער השמים סגור, אז מאיפה אנו מקבלים חיים. המציאות היום חסרה. מאז שגלו ישראל מארצם אין לך ביטול תורה גדול מזה. הגלות גרמה ריחוק מן התורה ומכל הערכים הגדולים.

ככל שיותר נרגיש את החיסרון, נשמח יותר בתקווה. זה יום של צער אבל זה לא יום עצוב. זה יום שמח, ובד בבד צריך להצטער. תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב. חייבים לעבוד את ה' מתוך שמחה. התקווה היא ודאית. וככל שיצטער יותר הוא מצפה יותר, והציפייה מביאה לשמחה. ככל שזה יותר מהווה חיסרון אצל האדם והוא יותר מצפה, הוא יותר חי.

אנחנו לא אנשי מעשה אלא אנו אנשי רצון ושאיפות, אח"כ זה בא לידי ביטוי במעשה. זה לא שאנו אנשי מעשה, לבוא ולעשות את מה שה' מצווה עלינו. כמובן שאנו חייבים לעשות את המצוות אבל העיקר זה מה שבפנים. את זה צריך להשלים. הכבישה של האדם לעשות את המצוות אם אין לו שום דבר בפנים, זה לא יחזיק מעמד, וזה גם לא המטרה. אנחנו עצובים על מה שאין אבל שמחים על מה שיש, שזה התקווה והרצון שיש בפנים. מה שצריך לעשות זה לאו דווקא משהו בפועל, כי יכול להיות שעולם המעשה עדיין לא יכול להכיל את המעשים הללו, אבל אין דבר העומד בפני הרצון, כי לרצון אין גבולות, ואין שם דבר המונע ממנו לרצות. כמובן שכשאני רוצה ויכול לעשות ולא עושה, אז זה סימן שאני לא באמת רוצה. אבל באמת את הרצון תמיד אפשר להגביר. אם האדם רוצה ואינו יכול לעשות, אז זה נחשב לו כאילו עשה. אם משהו תקוע בעולם המעשה זה לא פותר אותנו מלרצות.

אם נעשה היום סקר בקהל הרחב כמה רוצים את ביהמ"ק, זה לא עובר את אחוז החסימה. עמ"י בכללותו לא רוצה. אנחנו לא במדרגה של הרצון. זו הסיבה העיקרית שא"א כיום עדיין לבנות את ביהמ"ק. וזו העבודה שלנו להרגיש את הכאב וזה גורם לנו לשאיפת חיים גדולה יותר. כמה שאנו בתהליך של גאולה האומה עדיין חסרה את העיקר, את הרגשת החיסרון. הכאב מייצר תקווה, התקווה מייצרת רצון, וכשיתאפשר, הרצון ייצור מעשה. להקדים את עולם המעשה לעולם הרצון, זו לא הדרך שלנו. לא עובדים בכח. אפשר ללמוד את הסיבות שמחמתם אין לנו את ביהמ"ק ועל זה לעבוד ולתקן. בלי כל המערכת הזו של ביהמ"ק וסנהדרין וכו', אין לנו חיים, זה לא תוספת, זה עצם החיים.
אנו כיום לא רגילים לזה.

זה כמו אדם שנולד בתוך מערה וכל החיים שלו חי שם והוא התרגל לזה, הוא לא ירצה לצאת כי הוא בכלל לא מבין מה יש בחוץ ומה הוא מפסיד, ואדרבה הוא מפחד מהמציאות החדשה שיש בחוץ, טוב לו בחושך שהוא נמצא בו. על דא קא בכינא, על החיסרון הזה, ועוד יותר שאנחנו לא מודעים אליו.

הגמרא במסכת גיטין מספרת על הסיבות לחורבן ובתוך זה את הסיפור על קמצא ובר קמצא.

הגמרא אומרת שבגלל שניהם נחרבה ירושלים. ולכאורה מה שניהם קשורים, ועוד יותר קמצא, שהוא בכלל לא מופיע בסיפור. המילים קמצא ובר קמצא אלו מילות קוד למציאות שהיתה אז בעם. כל העם היו קמצים, קבוצות קבוצות נפרדות אחת מהשנייה, ומי שמחוץ לקומץ לא מוזמן והוא נשאר בחוץ. 'בר' מלשון חוץ, בר קמצא היה מחוץ לקומץ ולא הכניסו אותו, שנאו אותו. בירושלים יש אחדות בין כל הכוחות המנוגדים, ועמ"י גרם לפירוד בין בכוחות ולחוסר אחדות בינהם.

יכול להיות שאדם יגיד שיש לו חברים טובים יותר וטובים פחות, אבל לא יכול להיות שהוא משאיר חלק בחוץ לגמרי, חלק שונה ממנו שלא ינסה להגיע לאחדות איתו.

מה שקרה שם בסעודה זה בעצם תמונה של כל הדור.

בר קמצא יבוא לקיסר ויראה לו שהעם הזה פרוד בתוך עצמו וכל שכן שהוא פרוד משאר האומות. וזה כמובן לא המציאות האידיאלית, כי עמ"י כן צריך להיות מחובר לכל האומות. אומנם יש הבדל, אבל הוא אמור ליצור חיבור תקין של אחדות והשלמה. ובחורבן הבית הם התנתקו לגמרי.

שנאת חינם זו שנאה אידיאולוגית. בלי סיבה. האם כדי שכל צד יברר את המטרה שלו הוא צריך להשפיל ולהוריד את האחר?

ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקולס החריבה את בית מקדשנו. אמרו לו שאולי נקריב את הקורבן שהקיסר הביא. ועוד אמרו שאולי נהרוג את בר קמצא שלא ילשין לקיסר שהם לא מקריבים את קורבנו, ואת שתי האופציות ר' זכריה פוסל.

צריך להבין למה דווקא מה שהוא אמר החריב את הבית. אפשר להסביר שמה שאמרו על ר' זכריה זה לחיוב. הוא בעצם אומר שכל הפתרונות החיצוניים שלהם זה לא יפתור את הבעיות מהשורש. עמ"י רקוב משורשו. הוא זיהה את המחלה הזו של הפירוד בין הכוחות השונים בעמ"י. הבית נחרב כי כך ר' זכריה רצה, הוא הבין שזה הפתרון היחיד למצב הנוכחי. הוא היה עניו, כלומר, הוא הקשיב לקול הפנימי, לאמת הפנימית. הוא ראה שהכל רקוב, ולא בפתרונות חיצוניים כאלו פותרים בעיות. הוא לא רצה להקשיב להם. לא ככה מחיים את האומה.

באיזשהו מקום הוא גם קצת טועה כי הוא היה צריך להביא פתרון אחר איך לחיות מחדש את האומה.

מה שאנו צריכים להוציא מזה, זה לא לבקר את הצדדים השונים. צריך לדאוג שיהיה את ההבדל, ושכל קבוצה תגביר ותחזק את הייחודיות שלה, אבל שההבדל הזה יביא לחיבור. זה כח קיומנו ועצמאותנו. לא לפסול, אלא לדאוג שתשמר הייחודיות של כל כח, ובמקביל לאחד ולשלב את כל הכוחות ביחד. לא להיות כמו ר' זכריה מהצד הזה של רק לפסול כל מיני פתרונות, ולא לחפש פתרון אחר טוב יותר עמוק ושורשי.

כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה.

מדהים!