תחושת ריקנות-אני מכיר אותה מעולה. אחרי שעות של צפייה בסדרה האהובה קמים מהמחשב ורוצים לתקוע לעצמנו סכין בגב-על אף שכבר ביצענו את זה לפני כמה רגעים.

מה חסר? מה לא טוב ולמה?-ההמלצה הכי טובה שלי זה לפתוח מסילת ישירים וללמוד ולדייק מכל מילה.לחזור על ההקדמה והפרק הראשון פעמיים אם לא שלוש.

הייתי רוצה לכתוב פרוש לזה,את מה ואיך שאני הבנתי, אבל זה יהי ארוך מיני ים אז..אני אשאיר את זה לך.

ברכה והצלחה!

רק לא ליפול!!!

תמיד כאן.

כי פשוט האידיאל הוא שהריגושים שלנו, וכל המהות שלנו בחיים תהיה התורה, המצוות- עבודת ה'!

ממליצה לך ממש לראות את הסרט על אביחי כהן (דוגמן שיצא וחזר בתשובה, אבל לא מהסיפורים הרגילים, הוא מחזק נקודות מטורפות על הדברים האלה!!)

כנראה זה הטבע שלנו שאנחנו מחפשים כל הזמן ריגושים ודברים מיוחדים.

למשל אני- לא מסוגלת שיעבור יום בלי שיקרה משהו מיוחד..

כמובן איתי לא תעבירי יום בלי משהו...

ואם אני לא עושה משהו מיוחד באותו היום, אני מרגישה ריקנות אינסופית.

יש כאלה שיקראו לזה תאוותנית, חושקת, מוזרה ואפילו משועממת...

אבל לא.

זה פשוט איש טוב.

איש שרוצה שהחיים לא יעברו לידו, אלא שהוא ירגיש אותם.

אז כרגע, את מאוד מתוסכלת ועצובה. וכל הזמן דומעת.

גם אני הייתי ככה.

שתי המלצות: אחת- אם אין לך קשר משהו עם ההורים, תפני למורה, מחנכת, חברה, מדריכה, או סתם מישהו שקרוב אלייך. תפרקי עליו הכל. זה עוזר.

שתיים- תביני שזו רק תקופה, וזה יעבור. ואל תשכחי שזה קורה להמון 

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....