ראיתי גו'ק גינגי' ענק בגודל של תמר מג'הול במרחק של מילימטר מהפרצוף שלי.

סתם, לא עמדתי לטבוע, היה שם נמוך,

הייתי קצת זמן מתחת למים עד שאבא שלי משה אותי,

אבל זאת הטראומה.....

בתור ילדה אני זוכרת שכמט טבעתי (הקצנה ילדותית..)

גם לי זה קרה! [בערך].

נפלתי מהמגלשות ולא הצלחתי להתרומם~ ;(

ב"ה

הבריכה עם המגלשות בחפץ חיים והאבובים זוכרים? 

עכשיו, אנחנו גרים ביישוב, הכל פה דירות קרקע,

ויום אחד נסענו לדודים שלי בירושלים שגרים בבנין עם איזה 4 קומות,

קיצור יצאתי רגע למסדרון, וירדתי קצת מדרגות, ואז... נאבדתי בבניין!

לא ידעתי מה מימני ומה משמאלי, ונכנסתי ללחץ מטורף!

 פשוט לא הצלחתי להבין איפה אני ממוקמת, ואיך אני חוזרת אל הדודים!

הפתרון היה פשוט- בכיתי, ואז בכיתי בקול, ואמא שלי שמעה אותי ובאה לקחת אותי!

אין כמו אמא!

בס"ד

להרים משהו שנפל, ופתאום קלטתי שהרכבת יכולה להתקרב כל רגע.. =/

הייתי בערך ילדה בת 6 והלכתי לבקר את סבתא שלי (היינו גרים ממש לידה)

וסבתא שלי גרה בבנין..

ואני עולה במדרגות חשבתי כבר שהגעתי לקומה שלה.

אז פשוט פתחתי את הדלת וניכנסתי..

ולא הבנתי למה הבית כ"כ שונה

פיתאום אני מגלה שזה היה בית של שכנה

והיא קלטה אותי וראתה שנלחצתי

היא באה לגשת עלי ואני מרוב הפחד רצתי החוצה. חחח

בכיתה ד' שתמיד היינו משחקות גומי בהפסקה
היינו חוזרות הביתה ומשחקות גם בבית
אבל לחברות שלי תמיד היו אחיות בנות גילן והן היו משחקות ביחד
לי היתה אחות בקושי בת שנה,ושכנה גברית ככה שלא היה לי עם מי לשחק
אז פעם אחת באמצע הפינת אוכל לקחתי 3 כסאות והתחלתי לשחק
ואז היתה רעידת אדמה וממש הרגישו אותה אצלנו!
מאז אני בטראומה של גומי..

פעם הייתי בחוג של ברייק דאנס (ריקודים עם הרבה פציעות)
ואז אני וחברה שלי היינו מתאמנות בספורט שבבית ספר
היא ניסתה לעשות תרגיל מסובך ואני בשיא ההתלהבות אומרת לה מה הבעיה תראי
מתחילה לעשות נופלת על היד וקורעת גיד..

הזכרתם לי טביעות בבריכה אז בכיתה ג' ככה הלכנו לבריכה
3 חברות ועוד 3 היו צריכות להגיע
אמרנו נחכה להן בנתיים בבריכה של הקטנים (היא גם תמיד חמה..מעניין למה..)
ואז חברה שלי המציאה משחק גאוני!
מי מצליחה לדבר מתחת למים???
אז כולנו צללנו והיא ניסתה ראשונה פתאום היא יוצאת מתחילה להכחיל וכדי לקרוא למציל היא שלפה את הכובע יד וניפנפה
אני והחברה השניה מרוב שצחקנו לא הצלחנו לקרוא לו..
ואז כשהוא מגיע הוא שואל איפה היא טבעה
ואנחנו מצביעות לו על הבריכה של הקטנים...חחח

ואחרונה חביבה
פעם אני ובת דודה שלי נסענו לבד ללונה פארק
ושתינו פחדניות עולות מקסימום על הבלרינה
אז היא רואה ספינה היא אומרת לי בואי נעלה עליה
אמרתי לה נראה לך מה את משוגעת היא מתהפכת
היא אמרה לי לא זאת ספינה רגועה
אמרתי לה סבבה תעלי ראשונה אם זה לא הפחיד אותך אני עולה אחרי זה
הבחורה עולה פתאוםםם הספינה מתחילה להתהפך ואני רואה את בת דודה שלי מכחילה עוד רגע...חחח זאת היתה בדיחה משפחתית הרבה זמן!!

הייתי בן 8 בערך,

הייתי אצל קרובים בפ"ת, הם גרים בקומה השביעית,

החלטנו אני ובנדודי לרדת במעלית, ומשום מה, גם לרקוד קצת בדרך למעלית.

המעלית לא חשבה פעמים, והחליטה, שאם לא נפסיק לרקוד באופן חד צדדי, גם היא תצטרף לחגיגה.

וכמו שהיא הבטיחה, היא גם קיימה. והיא התחילה לרקוד איתנו, עד שהיא נתקעה (כנראה לא ידעה את הצעד הבא או משו..)

הקיצר, אני בן שמונה, ובנדוד שלי בן שבע, תקועים בן שמים וארץ. ל ב ד .

התחלנו להגיד תהילים, ולחצנו כמו מטורפים על הכתפתור הצהוב עם הרעש המפחיד...

אחרי כמעט שעה, שמעו אותנו, ו...באו לחלץ אותנו..

מאז, יש לי טראומה מריקודים במעליות.

חחח...

אבל זה באמת מפחיד!

פעם ראיתי סרט שהאדם נפל לפיר מעלית ואז המעלית ירדה ונחתה עליו
מאז אני מתה מפחד ממעליות..

חחח....

מסקנה: גרים ביישוב!!!!!!!!!!!!!

גם מיישבים את הארץ, וגם גרים בבתי קרקע!

הא? תודו אחלה רעיון!

מסקנה:

תגורו בת"א גם תעשו קירוב לבבות וגם תלכו רק לים

יא'עירוניסטית! פסדר, תישארי לך בעיר שלך ליד הים,

אבל אל תפריעי לאחרים!

חחחח...

מה דעתכם על יישוב ליד הים?

יש כאלה! מבטיחה!

איבוד אחד יותר מידי

חיסון בכיתה ב'- ניסו לתפוס אותי במשך שעתיים... וכל הבי"ס ידע שאני עושה חיסון

בגיל 3, חזרתי מחוג בלט והנהג עצר לי בצומת ולא בבית ולמולי היה כלב, מה שאומר שרצתי!! רק מה לצד השני של המושב..

לירידה ארוכה ממש, הכלב השיג אותי והשכיב אותי על הכביש.. ומאז אני במלחמה עם אנשים שדואגים לכלבים יותר מאשר לבני אדם.

בגיל 11 חברה שלי סגרה על האצבע שלי את החלון בעודנו צופות בשלג היורד, ומאז יש לי ציפורן יותר גדולה מהרגיל וכולם צוחקים עליי שבחתונה תהיה לי תזכורת על יום השלג, ולתמיד בזכות התמונות.

האמת, שאחרי מה שעברתי בחיים אני דיי בשוק שאני חיה בכלל...

דבר ראשון- בערך בכיתה ד' היינו כל המשפחה עם הבני דודים בפארק תמנע (ליד אילת) ואני ובדודה שלי לא רצינו ללכת איתם לסיור כי זה משעמם, אז החלטנו ללכת לדיונות חול שיש שם...
ואתם מכירים דיונות- עולים שעה, יורדים בשניה וזה ממש מבאס... פתאום עלה לבדודה שלי רעיון גאוני- יש דרך של סלעים כאלה גבוהים שאפשר לטפס עליהם ולהגיע לראש הדיונה, במקום לעלות הכול ולטבוע כל צעד בחול...
וכמובן שאני הייתה הראשונה לנסות את זה...!!
אז עלינו כשאני מובילה. אני זוכרת ת'תחושה שאני הולכת לי צעד אחרי צעד ופתאום אני מוצאת את עצמי תלויה על הסלע הזה בגובה 2 מטר מעל הקרקע כשהרגליים והידיים שלי תפוסות בשקעים- אבל אין לי לאן לזוז. ניסיתי לחזור אחורה ולא הצלחתי. אני לא נבהלת בקלות כזאת מדברים כאלה כי אבא שלי הוא מטפס הרים מקצועי (יותר נכון- היה... בחו"ל..) והוא לימד אותי כל מיני דברים... ואני זוכרת ת'צמי מנסה לעשות את מה שהוא הסביר לי ולא מצליחה...
בדודה שלי שאלה אותי אם אני רוצה שהיא תלך לקרוא למישו, ואני כמובן אמרתי ש"מה פתאום, אני מסתדרת לגמרי". והתלבטתי אם לקפוץ את ה-2 מטר האלה (למטה היה חול זרוע אבנים שנראו לי חדות) או לנסות לזוז, ובסוף הלכתי על ההצעה השניה. זזתי צעד.
אני זוכרת שניה של גלגול באויר, והתרסקות לא נחמדה על החול ואת בדודה שלי רצה אלי, ואני אומרת לה: "בת, (זה השם שלה...) אני הולכת למות" (אח, איזה חכמה גדולה הייתי..) והיא מתחילה לצרוח כמו מטורפת. במקרה עבר שם מישו והוא ובדודה שלי הרימו אותי וסחבו אותי לאוטו.

התוצאה של כל הסיפור היה שבר בזרוע, נקע ברגל וילדה על פחד גבהים עד עצם היום הזה.

דבר שני- פעם ערבי ניסה לחטוף אותי, אבל הצלחתי לברוח לו, ומאז אני לא מעיזה לעבור ברחוב הזה יותר...

דבר שלישי- הייתי עם ההורים שלי בהלוויה של רחבעם זאבי ונאבדתי שם ונתתי יד בטעות לאיזה בחור שהיה שם כי חשבתי שזה אמאשלי. מאז אני שונאת מקומות צפופים.

דבר רביעי- שלפו עלי פעם סכין. בנס יצאתי בחיים, אבל מאז כל פעם שאני רואה ת'ילד שעשה לי את זה, אני מפחדת שהוא יתנקם בי על זה שהלשנתי עליו למשטרה...

שיתפתי אפילו  את אחותי... על מה ולמה הצחוק הפרוע...

עשית לי את הערב/לילה/יום/שבוע! אשריך!!!

הזמנתי גם את אחותי לקרוא...

ולסיפורים שלי:

משום מה, ואל תשאלו בדיוק למה, אני צמחופובית = יש לי פוביה מצמחים. אני רואה צמח וישר חושבת עליו כעל צמח טורף, שעוד דקה יכול להתגנב מאחורי... בררר. נראה לי שזה התחיל מאז שבקרנו בפעם הראשונה בגן הבוטני וראינו צמחים טורפים... הייתי אז בת 10 אולי. [ותמונות הילדות שלי מהבית כוללות אותי בת כמה חודשים בסלון מלא עציצים שיותר דומה לג'ונגל מאשר לסלון. אולי זו ראשית הטראומה...]

פעם ננשכתי על ידי גור כלבים חמוד שרצה לשחק איתי ולא ידע כל כך איך. הבעיה היא שהנשיכה היתה מסביב לעין. לא קרה לי כלום, אבל מאז אני פוחדת מכלבים... אחד החלומות שחזרו אצלי כמה פעמים היה חדר מלא בכלבים, כולל רצפה, תקרה, וארבעה קירות, וכל החלל שבפנים, וכמובן, אני אי שם בפנים, בלי דרך לצאת.

פעם יצאנו לטיול עם חברים ממש טובים של המשפחה. לא זוכרת למה, נעלבתי מכולם, הורדתי את הראש והתחלתי לבכות, ובעלבון רצתי לחבק ולהסתר אצל אמא שלי. רק מה, זאת לא היתה אמא שלי. זאת היתה חברה שלה... וכל המבוגרים צחקו עוד יותר, וממש נפגעתי עד עמקי נשמתי. ומאז שאחותי שמעה את הסיפור הזה (היא היתה בערך בת 3; אני הייתי בת 4 וחצי...) היא יורדת עלי.

עמדנו פעם בתור למתקן שעשועים, אי שם ברחבי הגלקסיה. אחיות שלי רבו ודחפו זו את זו, וכתוצאה מכך נדחפתי בכוח אל משמניה האדירים של אשה בגיל העמידה שעמדה לפני בתור. גמגמתי סליחה באנגלית רצוצה של ילדה שרק התחילה ללמוד אנגלית בשנה שלפני והייתי אסירת תודה על החושך שהיה מסביב...

זו לא טראומה, בעצם. זאת פדיחה. אבל לא נורא. נסחפתי

ואם כבר בענייני חלומות:

בוקר שבת עליז אחד, אחותי ואני הגענו למטבח וסיפרנו לאמא, ש"וואי, איזה חלום מוזר חלמתי!". גילינו שזה היה אותו חלום:

בו זמנית היינו אנחנו והארי, וידענו שאנחנו באמצע בריחה מוולדמורט במדרגות הבניין בו גדלנו [עברנו דירה מאז]. ידענו שוולדי רודף אחרינו, וידענו גם שהוא לא מכיר את הבניין הזה. אז ברחנו למקלט, כדי שוולדי יצא החוצה בקומת הקרקע, ונוכל להתחמק ממנו. ואז בנוסף להכול ראינו דברים גם מנקודת המבט של וולדי!

מסקנה:

הוראות לצרכן:

אין לקרוא הארי פוטר ללא מרשם רופא.

אין לקרוא יותר מהכמות המומלצת ע"י הרופא.

אין לקרוא אם ידועה רגישות לאחד הדברים הבאים: דמיון מפותח, טרלליות, חלומות, הזדהות יתר.

בין תופעות לוואי: התמכרות, חלומות מוזרים, חלומות בהקיץ ופנטזיות.

אם אחת או יותר מתופעות הלוואי קוראת בתדירות גבוהה מדי, יש להפסיק את הקריאה באופן מיידי, וליצור קשר בדחיפות עם הרופא.

בס"ד

אז אני מניחה שאני אהיה הכי לא מעניינת פה..

ובכל זאת-

אני מכירה בתי חולים למיניהם ישר והפוך. כמה דוגמאות מהילדות:

פעם היתה לנו טלויזיה בבית וההורים שלי העיפו אותה אבל השאירו את הארונית שהיא עמדה עליה [ארונית על גלגלים]. אני ואחי [כן\ כן, משה...] החלטנו שזה די נחמד לטפס על זה... ואז זה נסע!! אני נפלתי והוא עלי. אני פתחתי את הסנטר ומשה יצא בלי פגע

זכרון שני - באזור כיתה ה'. אצלינו נוהגים לנקות את הבית בט' באב מחצות היום כהכנה למשיח. אמא שלי ניקתה את הסלון ואני החלקתי ונפלתי על הרצפה. זה הסתיים בבי"ח עם שבר ביד [והוא לא היה האחרון - היו עוד 2 אחריו ובאותה יד, אבל נראה לי שגם זה לא כ"כ ילדות...]

היו עוד פעמים שפתחתי את הראש ועוד כאלה אבל אני לא זוכרת...

אם יהיה משהו בע"ה אכתוב

ב"הצלחה!

הטראומות שלי...ככה אני ואחי רבנו והטלוויזיה הייתה על שידה ניידת מעאפנה כזאתי בקיצור בא רבנו וזה הרמנו רגליים ליד החלון של הממ"ד והחלון נפל לי על הרגליים ...כאילו במזל שהמיטה סתגה אותו ושקעה אותו ובי זה בקושי נגע רק חסם אותי

ושבוע אח"כ רבנו כהרגלנו בקודש...והטלוויזה נפלה עליי עוד פעם על כל הגוף...ויחסית גדולה היא הייתה... ואני כזה לאחי ישראל בא מהר נרים אותה לפני שאמא תגיע ותכעס לא כפת לי ממני אכפת לי מהתגובה..

טראומה רביעית:

הפעם מהבריכה שבאמצע שיעור שחייה עם מצופים טבעתי... והמדריכה הייתה שיאא הלחוצהה פעם ראושנה שזה קורה לה!

טראומה חמישית:

בכלל אני ונפילות זה עניין שבשיגרה אם אני לא נופל ביום כנראה לא קמתי מהספה...

פעם אחת הלכתי בגן שליד הקניון ויש את המנורות האלה עם הברגים הבולטים ואני מזה רחפתי לי בעולמו תעליונים

לא שמתי לב נתקלתי בבורג ואחרי שניהיה אני מוצא את עצמי משטח מזה משטח ואיזה 5 מטר משם על הריצפה בכל הפרצוף והשקפיים נשבר והכנסיים נקרע (אגב קרע יפה בברך) בקיצור אני חוזר חבול לבית ואמא שלי בכזה אדישות איפה נפלת הפעם??

אני יבחר את הכי טראומתית...

ככה פעם אחת הלכתי ברחוב ואני כולה מאז שאני זוכר את עצמי רועדד מכלבים רץ לכביש קופץ על מכוניות מכלב..

בקיצור פעם חת הכלתי אני ואמא שחי ברח' עובד לידי כלב מזה מפחיייד מתחיל לנבוח ואני מההיסטירה ואני הייתי קטן קפצתי לכביש וכמו בפירסומת שעצר ברגע האחרון טוב זה לא קרה במקרה הזה והוא די קצת הדף ממש קצת אחורה...

בקיצור עדיף להינשך ע"י כלב מאשר להדרס על ידי מכונית ...(מלקח שכואב עד היום)

**נסעתי על אופניים בשכונה והרכבתי את השכנה שלי מאחורה..ונסענו על מדרכה ממש צרה ואז נפלנו היא והאופניים היו עלי ומחצו אותי...ונחתכתי וירד לי מלא דם..

**נסעתי באוטובוס וישבתי במושב האחורי באמצע...ואז הייתה עצירה מפחידה,ועפתי ונפלתי מהמדרגה וכולם הסתכלו עלי.(פדיחה)

**ואם כבר מדברים על כלבים..שהייתי קטנה ראיתי את הכלב של שכנים של סבתא שלי מסתובב ומאד פחדתי ממנו אז הוא התקרב אלי והתחלתי לרוץ בעליה והוא רץ אחרי עד שנכנסתי לבניין וסגרתי עליו תדלת...כל פעם שאני רואה תכלב הזה אני מפחדת.

מצב מאוד מתסכל ומבלבל, אבל חשוב שתדעי שזה קורה להרבה מאוד אנשים.  אתם אחרי השלב הראשוני. התחושה הזו ש"ירד לך" יכולה להיות פשוט ירידה במתח הרגשי אחרי שיא ההתאהבות.

ציינת שאת מרגישה באויר שהוא כבר מתכונן להציע נישואין.

בקשר של חודשיים בסהכ, זה קצב מהיר מאוד. כשצד אחד "רץ" קדימה והצד השני עוד בתהליך בחינה, נוצר פער שיוצר לחץ פנימי.

את צריכה לשאול את עצמך - האם ה"רתיעה" היא ממנו, או מהמחויבות הכבדה שפתאום מונחת על הכתפיים שלך?

אולי הגוף מגיב בנסיגה כדי להגן עלייך מהמהירות בה הדברים מתגלגלים.

בחודש הראשון אנחנו מאוהבים ב"דמות" שבנינו לעצמנו. כשהערפל מתפזר, מתחילים לראות את האדם האמיתי.

האם יש משהו ספציפי (התנהגות, ריח, צורת דיבור, משהו באופי, בדמות, אולי במחשבות על העתיד המשותף, על האחריות והתמודדות עם החיים האמיתיים, פרנסה, בית) שמפריע לך?

מה אפשר לעשות עכשיו?

1) קחי מרחק של יומיים-שלושה: אל תיפגשו. תראי אם את מתגעגעת או מרגישה הקלה. הריחוק עוזר להבין מה חסר.

2) בדיקת ערכים: תשאלי את עצמך – מעבר ל"משיכה", האם הוא אדם שאת מעריכה? האם טוב לכם ביחד ביומיום?

3) אל תמהרי להחליט: את בת 22, אין שום סיבה לקבל החלטות גורליות (כמו חתונה) אחרי חודשיים כשאת בספק. מותר לך לקחת את הזמן.

זה מאוד תלוי אישיות ותרבות, אבל יש מקומות שחודשיים זה לגמרי הסטנדרט לפגישות. כמובן אם מרגישים שצריך עוד זמן אז סבבה, אבל בעיניי לא נכון להציג את זה כתקופה קצרצרה.

לפותחת- הייתי ממליצה לשתף אותו שאת לא ממש בקצב שלו. כמובן לא צריך לומר ש"ירד לך" ממנו, אבל כן שיבין שאתם לא באותו קצב.

וכן לעשות פגישה, אפילו ח"פ (יש מקרים שזה לגמרי מספיק) שתעזור לך לזקק את התחושות שלך.

תכתבי אזור בארץ, מאמינה שיהיו כאן המלצות 

בהצלחה!

לגבי הצעה אסביר לו שצריכה עוד קצת זמן

השאלה היא מה אני עושה עם עצמי בזמן הזה..

ותודה, אני מאזור הצפון 

האם הרתיעה היא ספציפית ממנו, מהקשר הזה,

או משהו כללי יותר.

זה בהחלט משהו שיכול לקרות.

ואגב

 אני לא בטוחה שנכון לא לשקף לו את זה. אם זה מה שאת מרגישה, את כנראה מבטאת את זה בצורה לא מודעת. לדעתי, קשר אמור להיות מקום של פתיחות, של כנות - שבו מרגישים בנוח להגיד - אני מרגישה שיש הרבה פוטנציאל בקשר שלנו, אבל פתאום אני מוצאת את עצמי בחששות, שאני לא יודעת בדיוק מה הם ואיך להתמודד איתם, ושזה שלב שאת צריכה לעבור לפני שאת מוכנה לעשות את הצעד הבא.

הוא לא חייב לתת לך פתרון, אבל עצם השיתוף יוצר איזשהו אינטימיות.

לגבי המלצות - את צריכה למצוא מישהי שמתאימה לך. 

קודם כל לשקף לו את זה

שאת שמחה בקשר שלכם ואת רוצה להמשיך טוב לך איתו

אבל את מרגישה שאת לא בקצב שלו ושאת לא יודעת למה

ואת צריכה עוד זמן לעבור תהליך/בירור עם עצמך

הרבה פעמים עצם זה שאת לא מפחדת מלומר לו את זה זה כבר פותח משהו בנפש ואת אולי תביני יותר מה קרה

ואם לא אז באמת שווה פגישה עם מישהו חכם בתחום או איש מקצוע

לנסות להבין אותך ומה חסום לך או חסר לך

המון בהצלחה

יש סיכוי שאני מפחדת לפתוח איתו את זה דווקא בגלל שזה יקרב ביננו.

צריכה כאן בירור רציני עם עצמי..

פשוט לומר שצריכה עוד זמן.

בהצלחה!

ובכל מקרה ומקרה זה הוביל למסקנה אחרת.

הרבה פעמים כשמגיעים לשלב ההחלטות אחד מבני הזוג (או שניהם) יוצר משבר בתת-מודע, והתוצאות של המשבר מובילות להכרעה לכאן או לכאן.

בפעם הראשונה, ארוסתי דאז יצרה משבר שלאחריו יצאנו להפסקה בקשר ונפרדנו.

בפעם השניה, התכוונתי להציע נישואין וכשהיא הבינה את זה היא יצרה משבר שהוביל כל אחד מאיתנו לכיוון ההפוך.

שלאחריו היא התחרטה על המשבר ומאד רצתה להתחתן ואני נכנסתי למומנטום שלילי ביחס לקשר שהוביל בסוף לפרידה.

בפעם השלישית (אשתי כיום), חשבתי שהיא יוצרת משבר ובדיעבד התברר שאני זה שיצרתי משבר מדומיין, אבל זה עזר לאשתי להוריד את החסמים האחרונים שהיו לה, ובסוף אותו היום הגענו להכרעה חיובית.

אז ההמלצה שלי היא לעצור ולחשוב עם עצמך מה גורם לך להרגיש כך, ואפשר גם להתייעץ עם אנשים שמכירים אותך טוב ושאת סומכת על דעתם.

הוא יכול לעזור לבנות עוד קומה בקשר.

דווקא שיוצאים מהפוצימוצי הכיפי של הקשר ואומרים דברים טיפה פחות נעימים אז זה באמת קשה, אבל לטווח טיפה יותר ארוך - זה בדיוק מה יכול לבנות את הקשר.

את יודעת להצביע על נקודת זמן בה התשוקה ירדה?

ייתכן שזה פחד מהעמקת הקשר כמו שכתבו פה, וייתכן שהיה מאורע ספיציפי שהשפיע. אולי התנהגות מסויימת מצידו? 'וידוי' שלו שהוריד לך וכו'. משהו ששיתפת והרגשת שהוא לא מבין אותך?

או שזה דווקא בגלל דריכה במקום וחוסר העמקה רגשית שאת מצפה לה והיא לא מגיעה, ואת מרגישה קשר תקוע מבחינתך למרות שמצידו זה לא מפריע להתקדם...

אני סתם זורק פה השערות.

תנסי לנתח בעצמך מה ומתי השתנה. כך או כך זה יקדם אותך. אפשר ללמוד מזה המון על עצמינו ועל הדינמיקה עם האחר. 

אתה כנראה בוגר מספיק כדי להבין שאנשים לא תמיד נכנסים לתבניות, ותוכל להפעיל את שיקול הדעת שלך כדי להחליט האם החריגה מההגדרות שלך זה משהו שאתה מוכן לנסות או לא, לפי הנתונים הספציפיים. אם השדכן נדבק אך ורק להגדרות היבשות, מה אנחנו מרוויחים מזה שיש בן אדם שעומד מאחורי זה?

פשוט  אני מרגיש שהשדכנית שפניתי לה מחפשת משהו שאחד לאחד תואם את מה שאמרתי וזו שיטת עבודה שאני לא בהכרח חושב שבאמת היא הכי נכונה והיא גם לא מזמנת הצעות רבות

לא מכיר שיש בלעדיות אצל שדכנים...

אבל בהנחה שצריך לבחור אז

לרוב באמת עדיף השניה, כי שידוכים מוצלחים הם לא תמיד (או אפילו לרוב לא) זוג שמתאימים בול, אלא זוג שפשוט יש התאמה וטוב להם ביחד

אבל יש פעמים שאתה בלי יותר מידי כוח ללצאת לדייטים, ואתה מעדיף רק לקבל הצעות שהם ממש מתאימות ומדוייקות, כי אז יש כביכול יותר סיכוי שהקשר יצליח לחתונה וגם אם לא לפחות הוא יהיה טוב ופחות דורש...

לא יודע אבל אם הייתי אומר התאמה דווקא מבחינת רשימה או פרטים שכתבת, אלא יש פשוט שדכנים כאלה שיש להם חוש חזק והם מצליחים לקלוט טוב אנשים ולקלוע להצעות שממש מתאימות להם

בהנחה שזה לא בפיקוח רפואי, לא כדאי להמשיך לענ"ד. גראס פוגע בהתפתחות המוח והתפקוד הקוגניטיבי אצל צעירים, פוגע בבריאות הנפש, במערכת החיוניות של הגוף, בפוריות וזה התמכרות.

כמובן שיש חשיבות לכמות שהוא מעשן, אבל במידה וזה לא בפיקוח הייתי יוצא מנקודת הנחה שהוא רק ידרדר.

ולאור כך שאמרת שאת תורנית, איבוד הדעת ע"י אלכוהול וסמים זה שיא השפלות האפשרית לפי חלק מהאחרונים

אם הוא לא מנסה להיגמל במסגרת מקצועית, אין סיבה שזה ימשיך לקרות אחת לשבוע בלבד, ואין ערובה שזה ישאר רק בגראס.. ואני לא חושב שאת רוצה לחיות בזוגיות עם בעל כזה.

השאלה היחידה היא על זה? כי אפשר להבין מהניסוח שלך שהוא גם פחות תורני ממך. שאולי זו גם סוגיה מבחינתך.

אם מבחינתך זה סבבה, אז זה סבבה.

אם מבחינתך זה משהו רע או שעלול להביא לדברים רעים, אז זה רע.

עם כמה שזה מבאס, זו שאלה שאת צריכה לענות לעצמך ובפורום את לא תקבלי תשובות שיותאמו אלייך באופן אישי.

השאלה שהייתי שואל, זה איך עישון גראס יכול להשפיע על זוגיות/משפחה/חינוך?

אבל לא נראה לי שבפורום הזה תוכלי לקבל את התשובה, אולי בפורומים אחרים..

לאחר שתקבלי תשובה על השפעות נפוצות, תוכלי להחליט אם זה באופן אישי מתאים לך או לא.

ולא רק גראס , כל עישון הוא סיבה לפסול .
אם המטומטמים שמעשנים היו יודעים שבזה הם מאבדים כל סיכוי לבת זוג ראויה , אולי הם היו מחשבים מסלול מחדש .

ולא להתחתן על סמך זה שהוא ישתנה ויפסיק מתישהו כי זה יכול גם לא לקרות ואז סתם ציפית והתאכזבת והתחלת את החיים בצורה כזאת מבאסת. גם ככה יש הרבה שוני בין גברים לנשים ויש הרבה על מה לעבוד בשנה הראשונה לנישואים כך שלא צריך להוסיף בעיות אם יודעים אותן מראש.

סמים זאת צרה צרורה ועדיף לא להכניס ראש למיטה חולה.

יש לי חברים שמעשנים והם סבבה לגמרי, אני לא אומר שזה בסדר רק אומר שהם נורמלים ואין להם איזושהי מחלת נפש..

יחד עם זאת, זה שנוא שנאה גדולה אצל השם יתברך-זה אני לא אומר בשמי זה בשם הרב שלום ארוש.

ודבר אחרון, אין אדם שיודע להגיד כן או לא על שידוך, אם תשימי לב, רבנים צדיקים אמיתיים עם יראת שמים אמיתית, אף פעם לא יגידו להוריד שידוך או ללכת על שידוך, הם תמיד ימליצו ואף פעם לא יכריעו כן או לא- מזווג זיווגים הוא רק השם וזהו. אין עוד. תתפללי אליו שיאיר לך מה לעשות.

אם את שואלת כאן שאלה רפואית, מה ההשפעות של העישון עליו ועל סביבתו - זה לא המקום הנכון.

אם את שואלת איך זה משפיע על הזוגיות - זה כבר תלוי בך.

כמו שכל דבר אצלו יכול להשפיע -

איך הוא נראה, מה הוא עשה\עושה בחייו, מה התוכניות שלו לעתיד וכו' וכו' -

יכול להיות שאלה דברים טובים ומקסימים בעינייך, אבל בעיני זה ממש לא מה שאני מחפשת.

[ורק רוצה להעיר לעניין האהבה: האם זה האדם הראשון שכלפיו את מרגישה כך? איך זה משפיע על קבלת ההחלטות שלך?]

שאתה שואל שאלה בפורום דתי לאומי?

אמנם יש פה טיפה ניקיות בעיקר נראלי מהמגזר החרדי

אבל הייתי ממליץ לך לנסות להגיע למקומות שיש בהם יותר חרדים, לא שאני מספיק מכיר...

שדכנים מיזמים חברים

לא להתייאש

להתפלל

שאל תוותר מיזמים בגלל שהם לא נראים

גם מיזמים שיש סיכוי קטן - מצטרף למכלול הסיכויים

אתה יכול לפרסם שם גם את עצמך.

https://chat.whatsapp.com/BZv5k2y7qYr3RZMmSKjAmd
 

טובים השניים- שידוכים למגזר דתי💜

אל תתייאש. אתה נשמע בחור טוב ואיכותית שהרבה בנות ירצו. רק צריך לחפש במקומות הנכונים. אתה לא צריך לרקע שלך להוריד לך. ההפך. זאת המעלה שלך שעל אף שלא למדת בישיבה אתה משקיע עצמך בלימוד והתמדה. תציג את עצמך באור הטוב והחיובי שלך, שהצד השני יוכל להתרשם מזה.

תן לחבר טוב/רב/שדכן שמבין אותך לומר את האמת ולפרגן עליך. אדם לא נמדד רק בנתונים הטכניים. בהצלחה!

שידוכים כהלכה

ושגרירים בלב

בשניהם יש בסיגנון הזה

ואם תשלח כרטיס אני יכולה להעביר לחברה שהיא שדכנית במגזר הדתי חזק 

יצאתי עם אנשים שדומים לתיאור שלך - 

אבל איתך כנראה לא הייתי יוצאת, בגלל העניין החרדי.

לא הרתיע אותי לצאת עם מישהו שלא למד בישיבה מסודרת (או בעל תשובה). אבל אני גם לא חרדית, ונראה לי ששם זה באמת יותר קשה.

לשאלה שלך איפה אפשר לנסות -

התשובה שלי זה לנסות בכל מקום.

יש רשימת שדכנים ומיזמים בשרשור הנעוץ בראש הפורום. (כולל נגיד מיזם דת"ל שמיועד למי שמחפש\ת אברך).

למה לא להתקשר לרבניות ממדרשות?

אין מה להתבייש. 

אולי כדאי לחשוב על מי שאתה מחפש, איפה היא תחפש? האם אתה נמצא שם?

הם החשובים.

תחומי העיסוק, מקצוע, הם באמת משהו שלא צריכים להוות משקל בשיקולים במציאת החיבור בין בני הזוג

מכירה המון זוגות סביבי ששניהם בתחומים תובעניים.  

אם זה ששניהם בהייטק, או שילוב שהוא הייטק והיא עו"ד וטוחנת שעות, או הפוך. או הייטק ורו"ח בחברה ציבורית וכל רבעון לחץ עצום בדוחות הכספיים.  

כולם מסתדרים בטוב.  

אם עובדים במשרות טובות ובזכות המשרות יש אמצעים וכסף, יש אפשרות להעסיק מטפלת פרטית ולהצליח גם לעשות קריירה  

גם תלוי באופי של בני הזוג.  כאשר תפעול הבית, ילדים, אוכל, כביסות, רופאים, טיפת חלב, קניות, להישאר עם ילד חולה (וכאן יש יתרון להימצאות מטפלת פרטית) מתחלק היטב בין בני הזוג, אין בעיה ששניהם גם מפתחים קריירה מקצועית טובה. 

דווקא למורות יש הרבה פחות גמישות לקחת חופשות ולהישאר בבית עם ילד חולה. 

שהייטקיסטים רוצים בהכרח הייטקיסטיות ומתאימים להן ומורים למורות..

זה לא מדוייק לגזור אופי מבחירת מקצוע. אני לדוג' מכיר הייטקיסטים שהם כמעט כמו מחשב מול מחשב והייטקיסטים שהם ממש חברותיים.

השרשור הזה יוכל לעזור:

https://www.inn.co.il/forum/t1362853#14778819

ולגבי מקצוע, כאחד שעובד בהייטק זה נראה לי יחסית מהמקצועות שהן פחות תובעניים מהממוצע (כמובן תלוי בחברה ובגבולות שמציבים לבוס).

ולענ"ד יש מספיק מכשולים בדרך לזוגיות, ולא כדאי להוסיף מכשולים שאינם הכרחיים עבורך.

ולכן כדאי לשלם באהבה את המחירים שיכולים להיות ביחס לעניינים של יציאה מאיזור הנוחות.

יש עיקר ויש טפל

מה שעיקר - כדאי להתעקש ולא לוותר

מה שטפל - כדאי להתגמש ולוותר.

אני מאמין שלכל אדם יש עיקר וטפל שונים (קצת או הרבה)

אני בטוח שהם מתכוונים לטוב, אבל עוד מיזם או פחות מיזם כבר לא משנים יותר מדי.

וזה בלי לדבר אם הם יהפכו בעתיד למסחטת כספים כמו חלק מהעסקים האלו. 

ב. אם ננקה את המרחב מאינטרסים כלכליים, על מה אנחנו נשענים?

עוד מאותו הדבר לא נותן כלום.

לגבי אינטרסים כלכליים - צריכים להיות משניים. אחרת את הופכת להיות מוצר. במקרים קיצוניים - יהיה עדיף לשדכן שתשארי רווקה ותשלמי כמה שיותר זמן. 

כסף הוא מניע. ותחרות בעיני יכולה להיטיב - וכן, אנחנו סוג של מוצר. בין שתרצה ובין אם לא.

אני מאמינה שהם הקימו מיזם כי הם מאמינים שיש להם משהו שונה, שהם לא עוד מאותו הדבר.

אוי ואבוי למי שמתייחס לבן אדם כמוצר. מה שבטוח - לא טובתך היא שעומדת לעיניו.

אביא לך דוגמא - שדכן שדורש שתירשם אצלו בתשלום כדי שיעביר את ההצעה שלך משודכת שלו.

הבן אדם פוגע באופן אקטיבי המשודכת שלו. היא משלמת לו כסף כדי שיביא לה הצעות והוא מונע ממנה כי הוא מנסה לסחוט את הצד השני.

וזה בלי לדבר על תופעה חדשה של שדכנים שלוקחים כרטיסים שמסתובבים, שמים את המספר שלהם ודורשים כסף ממי שפונה. 

ובסה"כ,

יש הרבה מיזמים\אתרים\אפליקציות וכו' בשוק.

חלקם עולות כסף.

ואני בוחרת למי מהם אני רוצה לשלם, וממי מהם אני נמנעת.

יש גם משהו נעים במחשבה שאני משלמת על שירות, מאשר מתחננת לחסדיו של מישהו.

אין בעיה לשלם לשדכן על הצלחה, יש בעיה לשלם לשדכן שמנסה לסחוט את הצד השני ובדרך לא מעביר לך הצעות!

הבן אדם פוגע בך אקטיבית ואת עוד משלמת לו! 

ואז גם השדכן, האינטרס שלו הוא להביא לידי זיווג מוצלח ולקצר את זמן החיפוש

ובכללי, חושבת שמי שלא עוסק בזה כמקצוע, מעוניין שימצאו את שאהבה נפשם…

חברה פעם העלתה לסטטוס בווצאפ (שיש בו רק חברות שלה) שהיא מעוניינת ומחפשת, ואם למישהי יש רעיון היא תשמח שתציע

היה לי ממש כיף לקרוא את זה וגם זה עורר בי מחשבה אקטיבית על הבנים בסביבתי שעשויים להיות רלוונטיים (כולל חברים של אחי וכו)

ב"ה כבר התארסה. אבל זה אדיר בעיניי לבוא ולהגיד את זה לסביבה הקרובה. 

מה הבעיה בעוד מיזם?

אם הרעיון שלו ייחודי וטוב - מדהים.

אפילו אם הוא בנאלי - גם מיזמים בנאלים משדכים זוגות בסוף.

אני לגמרי יכול להבין את היאוש. אבל הוא לא כלי עבודה.

זה שיא הרציונליות. לנסות שוב ושוב אותו הדבר ולצפות לתוצאה שונה זו ההגדרה של אי שפיות. איינשטיין שם שם.

א. המיזם מציע עניין ייחודי, אתה לא חושב כך?

ב. מיזמים בנאלים ומשמעממים -מקימים בתים בישראל - זה לא נכון?אם זה נכון, מעולה שהקימו אותם ולמה שלא יקימו עוד

במחילה, לא הייתי מספיק בעולם הדייטים בשביל לגבש דעה ולהבין בעצמי.

לפעמים אני תוהה כמה הפער הוא בדיוק של תכונות האופי/רצונות של האדם. וכמה זה אולי מחשבות שהאדם בא איתן מראש, במקום בכללי שהוא נמצא בו כרגע, על מה שם דגש בדייט, ואז גם להצליב את כל זה עם הבן/בת זוג בדייט! אוהו זה מסובך…

הרי זה לא שהרווקים שמעוניינים בזוגיות זה אחוז קטן מהאוכלוסיה. וגם, אני לא חושבת שיש פה איזה תכונה שיטתית שאפשר לשים עליה את האצבע ולהסביר את רוב הסיבות לרווקות.

ואני רק תוהה, בכמה מהמקרים חסר הלדייק בהתאמה מראש, ובכמה מהמקרים זה יותר עניין של "מזל" ואולי אם היית פוגשת עכשיו את ההוא שיצאת איתו לפני שנה, אולי זה היה הולך מדהים ויאללה חתונה.

(הבעיה היא כמובן שזה לא מתמטי, אלא בעיקר עניין של הלב, ובשביל שיהיה סיכוי לדייט צריך להתמסר אליו באיזושהי רמה, מצד שני אם זה לא הולך, משהו בהתמסרות יכול להיות שוחק וכואב. וכמובן כמובן שכל אחד אינדיווידואלי

רק תוהה אם *זה* המיזם שחסר. כאילו, אם הוא יתן מענה, או אולי יכול חלילה לגרום למפח נפש מיותר)

^ברור לי שכל אחד ואחת שונים. ברור. שואלת ברמה הכללית. 

אם הייתי יודעת מה העניין, הכל היה נראה אחרת, לא?

אין נראה לי תשובה אחת נכונה לשאלה שלך.

אני חושבת שמיזם 252 פנה לכיוון הזה - לא שידוכים, אלא ליווי והדרכה בתהליך. הם טוענים שמאות זוגות התחתנו בזכותם - לא הכירו בזכותם, אלא התחתנו בגלל הליווי.

באופן אישי, רוב האנשים שיצאתי איתם (ויצאתי עם לא מעט) - הקשר נגמר מהר (פחות משלוש פגישות). ואני די מדויקת, ומבררת, ולא יוצאת עם כל אחד. 

מצד שני, יש אנשים שיצאתי איתם, ונגיד הפריע לי משהו מסוים. אם כעבור שנה-שנתיים-שלוש הייתי יודעת שזה השתנה - יכול מאוד להיות שניסיון נוסף יוביל לתוצאה שונה. (בעיקר עניינים של בגרות ובשלות). גם אני כמובן עברתי מסע עד לנקודה הזאת, ובהחלט ייתכן שמשהו שפעם לא התאים בכלל היום יהיה יותר מוצלח.

בהסתכלות אחורה, מהחוויה האישית שלי, אין מישהו שאני נפרדתי ממנו (הפוך יש) והיום אני מתבאסת על זה.

כלומר, האם יכול להיות שברמת הכלל, מה שחסר זה פחות העניין של הדיוק ויותר העניין של לצאת יותר.

(אם יצאת יותר יש יותר סיכוי שתמצאי איש שמתאים לך וטוב לך איתו, מצד שני, חבל לצאת עם גברים שזה בכלל לא רלוונטי).

מבינה?

ממש לא התכוונתי שתדעי להגיד מה הבעיה, כי כמו שכתבתי, אני לא חושבת שזה בהכרח עניין של תכונה בבן אדם. (לכולנו יש תכונות שהן פחות, אבל היופי זה שזה אצל כולנו, אז זו אולי התמודדות אבל לא בהכרח חסם)

את שואלת אם אני מעדיפה לצאת עם כמות או עם איכות?

לדעתי רוב האנשים פה לא נהנים במיוחד לצאת שוב ושוב לדייטים.

אם אסתכל על העולם בצורה כזו, יש אלפי אנשים בטווח הרלוונטי שלי מכל מיני בחינות, ואם אנסה לצאת עם נניח מאה כדי למצוא את ההתאמה הטובה ביותר - דווקא אז הסיכויים נמוכים מאוד בעיני, וזה זמן מבוזבז (צריך זמן כדי לצאת עם כ"כ הרבה). ובכלל, זה יגרום לזה שתמיד בראש יכולה להיות המחשבה - אולי אם הייתי בודקת עוד הייתי מוצאת מישהו יותר מתאים. מבחינתי, יש אדם אחד שקיים בעולם שרלוונטי לי כרגע - זה שאני יוצאת איתו, ואני צריכה להחליט אם כן או לא. כל שאר האנשים בעולם לא מעניינים אותי. לא אכפת לי אם יש מישהו עם סיכויים יותר גבוהים - האם הקשר הזה מתפתח טוב או לא?

ברור שנרצה להיפגש עם מישהו שרלוונטי לצרכים ולרצונות שלנו, לא?

בעיניי גם אין דבר כזה "האחד"  

כלומר, בוודאי שבסוף אני רוצה אחד, אבל זה לא שיש את ה-

הרעיון שלי זה לא לצאת עם כמה שיותר ולברור. הרעיון הוא שבסוף רוצים זוגיות שתמשיך לנישואים, לא?

ושהרבה מהרווקים רווקות שאני רואה סביבי זה לא עובד עוד בשלבים יחסית ראשוניים.

ואז צריך הצעה חדשה, נכון? כאילו אם לא עבד

ואז השאלה שלי היא כמה צריך עוד בשלב ההצעות לדייק. כי אני לא חושבת שזה בהכרח עניין של דיוק של התכונות שאני מחפשת, כמו שזה עניין של איזשהו חיבור שלא בהכרח אפשר להגדיר בפרמטרים.

שתהיה כימיה טובה, משיכה, הערכה, הנאה מהמפגשים המשותפים.

והרבה מהזוגות שאני רואה (כולל אותי עצמי), שהכירו בצורה שהיא לא הצעה/שידוך, לא היו יוצאים מראש עם מי שבסוף הם התחתנו איתו.

וזה ממש לא אומר לוותר ולהסתפק בבינוני. בכלל לא. כמו שזה אומר שחיבור וקשר טוב יכול להתקיים גם בלי התאמה של המון פרמטרים. מבינה?

ואז אני אומרת, מדובר פה על מיזם שידוכים, כן? אני מצפה שמי שפונה אליו הוא לא יוצא כרגע עם מישהו. ואז השאלה האם בשביל ההצעה הבאה צריך סופר לדייק? או אולי הדיוק מיותר, ומספיק הכמה דברים בסיסיים (נניח רמה דתית דומה)

כשיוצאים לדייט, זה מתוך משאלה ורצון שהאדם שאני פוגשת עכשיו, איתו זה יעבוד ובע"ה בהמשך נישואים.

אממה, לא קלים שידוכינו (עובדה שיש המון רווקים רווקות שמעוניינים בזוגיות וזה לא בא בקלות בכלל)

באופן אישי אני חושב שרוב החברים הרווקים שלי ואני יחסית בוגרים מאוד ביחס לחברים הנשואים. ההבדל המשמעותי הוא שלהם יש אחריות ובגרות מהסוג החשוב שלא ניתנה לנו עדיין האפשרות להתפתח אילו.

ובאופן כללי על המיזם: הרושם שלי הוא שבכל המיזמים האלה מדובר באותם אנשים ובגלל זה הם מיותרים. אפשר להסתכל על המיזמים בתור הקרחון שמעל פני המים, בעוד רוב האנשים הרלוונטיים לא נמצאים באף מיזם. ולכן כל המיזמים האלה נכשלים, כי זה אותו דבר מאותו דבר…

לא התכוונתי לכך שרוב הקשרים שלי נגמרו בגלל חוסר בגרות.

לא אמרתי שום דבר על מידת הבגרות של רווקים לעומת נשואים. לא אמרתי שצריך להגיע לרמת בגרות של 10\10 כדי להתחתן.

אמרתי שהיו לי קשרים - שנמשכו יותר מכמה פגישות בודדות - ומה שהפריע לי בהם זה תכונה שבעיני יכולה לעבור שינוי - בגרות - ולכן אם כעבור זמן הייתי פוגשת את אותו אדם, יש מצב שהקשר היה נגמר בצורה אחרת.

(אם ניקח לדוגמה משהו אחר: אם היה מפריע לי שהוא מאוד גבוה, גם כעבור זמן פער הגובה עדיין קיים).

אגב, יצא לי להכיר ממש בקטנה את הלל דחבש ז"ל, יהי זכרו ברוך

אם אני יודעת שבסוף אני אגיע לאותה נקודה של אושר וסיפוק, אני מוכנה לעבוד קשה במשך העשור הזה. בכל מקרה זוגיות זו עבודה קשה. עדיף לי עשור של עבודה קשה ביחד איתו, מאשר עשור של המתנה לבד.

חוץ מזה שככל שהזמן עובר אנשים משתנים ואיתם גם הציפיות הולכות ומשתנות אז כנראה שעוד עשור מה שאקבל ללא פשרות, לא יהיה מה שאני רוצה עכשיו.. 

כל עוד ההתפשרות לא פוגעת במטרת בניית הבית

ועדיין כדי לגלות את זה כמה זהמדויק ושלם (אי מושלם) צריך הרבה עבודה 

אני אומר לו שיציע הצעה וזה יבוא בקרוב