בין המון אנשים
שמוחאים לעצמם כפיים
זה כנראה מדבק מאחד לשני
רוקדים
כולנו קצת אבודים
לוגמים עוד טיפה מהיין
זה משכיח את הכאבים.
לחטוף את המכות
כשאין לך לעצמך יותר
ואת צריכה לפרוק
אני כאן
תמיד מוכן לבנות
אז זה בסדר אם אני אחראי לכל הכישלונות
שבזמן האחרון את קצת מדוכדכת
אמרו לי שאת
עצובה ואת כבר לא מחייכת
...
יושב וכותב לה מכתב
על כל הדברים שהיו
כל מה שקרה בדיוק
אותיות מופיעות על הקיר
אני הפחד נעים להכיר
הדמויות אוהבות לשחק
זזות כאן בבית הריק
שלחת אלי חצים לא מפסיקה לירות
זמן עוצר מלכת לשלכת שלו
אני יודע
לתוך הערפל אנלא מפסיק ליפול
הכל נראה אפל הכל הופך אפור
כוכב עוצר מלכת את הולכת דרכו
למסע של חיים
לחפש אותך
והיא בלתי מושגת
אולי איננה
כל השירים הם רק עליה
כותבים לי,
מציירים את דמותך
) )
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול
