השברים מפוזרים על הכל,
כל מקום שעברתי.
כל מקום שהייתי.
בכל מקום יש חתיכה ממני, שמדי פעם אני חוזרת אליה, אל החתיכה הזאת.
חוזרת ומתגעגעת לכמה רגעים.
ו.. וואו. כמה שאפשר להתגעגע.
וזה כואב. ושורט.
ולפעמים, אני חוזרת לכל החתיכות ביחד.
ואז מרגישה את הפירוק לגמרי.
ואז אני אןספת את כל החתיכות אלי, ומחבקת את כולם לרגע.
נותנת לעצמי להרגיש את כולם.
להרגיש את עצמי.
אני אוהבת את החתיכות האלה.
אני כואבת את החתיכות האלה.
אני רוצה להבין אותם.
יום אחד אני אאסוף את כולם, את כל החתיכות, אני אדביק אותם על הקיר ואראה את הכל. מסודר, יפה, אמיתי.
אולי אני לא רוצה לראות.
מפחיד לראות.
ואולי, לראות אותם מחוברות, יגרום לי להישבר לעוד חתיכות.
אז אולי כדאי להשאיר אותם ככה, מפורקות, ולחזור אליהם. מידי פעם.
ולהתגעגע. ולאהוב. ולהבין. ולחבק.
כל מקום שעברתי.
כל מקום שהייתי.
בכל מקום יש חתיכה ממני, שמדי פעם אני חוזרת אליה, אל החתיכה הזאת.
חוזרת ומתגעגעת לכמה רגעים.
ו.. וואו. כמה שאפשר להתגעגע.
וזה כואב. ושורט.
ולפעמים, אני חוזרת לכל החתיכות ביחד.
ואז מרגישה את הפירוק לגמרי.
ואז אני אןספת את כל החתיכות אלי, ומחבקת את כולם לרגע.
נותנת לעצמי להרגיש את כולם.
להרגיש את עצמי.
אני אוהבת את החתיכות האלה.
אני כואבת את החתיכות האלה.
אני רוצה להבין אותם.
יום אחד אני אאסוף את כולם, את כל החתיכות, אני אדביק אותם על הקיר ואראה את הכל. מסודר, יפה, אמיתי.
אולי אני לא רוצה לראות.
מפחיד לראות.
ואולי, לראות אותם מחוברות, יגרום לי להישבר לעוד חתיכות.
אז אולי כדאי להשאיר אותם ככה, מפורקות, ולחזור אליהם. מידי פעם.
ולהתגעגע. ולאהוב. ולהבין. ולחבק.