התיק מונח לו בצד החדר, דומם כמו הכתיבה.
לא נפתח כבר זמן והיא איתו, סגורה ואטומה.
ומשהו מעיב על הימים עצמם,
שורף עוד דף נייר לבן מספר,
והכל זז בסבלנות של בפנים. והבחוץ לוחץ
וההגעה פשוט עוצרת פורמת את כל החוטים
גם אלה שנשזרו בזמנים קרובים יותר
שעמדנו ביחד בתוך עצמי
וקרענו מחיצות עבות אליך.
החוטים הפרומים,
רוקדים להם על הריצפה,
מראים שהם שם
ועל אף כל המילים האלה
עוד לא נשזרו מחדש.