כל הילדים מתים.
כל הילדים מתים ואת מקומם תופסים מתבגרים זעופים וגמלוניים ומחוצ'קנים ששונאים שאומרים להם מה לעשות.
וזה נראה כאילו לילדים האלו שהיו, שחיבקו וצחקו ופחדו ותהו ואהבו, לא נותר זכר פרט לתמונות פה ושם, באלבום או על המקרר. אבל זה לא לגמרי נכון: נותרו להם עקבות זיכרון קטנות בתוך הגוף שהכיל אותם פעם, בתוך התודעה החדשה שקמה איפה שהיו הם.
משחק עם האצבעות בשעת לחץ, פרצופים משונים כשאחד אחד לא בסביבה. הליכה מאוזנת על שפת המדרכה, בלוני אמונות תמימות שעוד לא הספיקו להתנפץ בבום ואתה עדיין מאמין בהם בלי לדעת אפילו. אילו שיריים. סיפורים על ילדים שהיו פעם והיום אינם.
