[הסיפור המלא. כתבתי אתמול]
אתמול כשעבדתי שם במשרד אחותי שלחה לי הודעה שהבת של הבוס הראשי (חברה טובה שלה) כתבה שאני אבוא גם.
לא רציתי.
כל הנסיעה חזור היא שכנעה אותי שכן.
כשהגענו הביתה התברר שהיא שלחה את זה לגם לאמא שלי., אז בשעה 1 בלילה, (כשהגענו הביתה), במקום ללכת לישון, ישבו חמישה אנשים ושיכנעו אותי ללכת למקום שאין לי כל קשר אליו ושאני לא רוצה ללכת אליו.
הבהרתי להם שאין על מה לדבר. אין לי איך להגיע (אחותי נוסעת עם חברה שלה), אין לי מה לעשות שם (נכון, בת דודה שלי נמצאת שם, אבל בזמן האחרון נוצר ביננו חור וריחוק. טוב, לא זה מה שאמרתי להם, אמרתי להם שהיא תהיה עם חברות שלה, ואני לא שייכת. [זה גם נכון.]), ואין לי איך לחזור.
אחותי אמרה שאסע לדודים שלי ואבוא איתם, שם אראה שאני יכולה להסתדר ולהיות עם חברות של בת דודה שלי. ולחזור הבטיחו לה שידאגו לה לדרך והיא ביקשה שיוסיפו גם אותי. אז הכל בסדר. (על הלוך אמרה שתברר בבוקר, אבל חזור סגור-סגור-סגור שיש איך לחזור. ואבא שלי אוסיף שאם לא יהיה ארד לכביש הראשי שם בטוח יהיה אוטובוס לירושלים.
בבוקר היא העירה אותי ושאלה אם אני באה. אמרתי שלא, וכשהיא שאלה שוב ושוב אם אני בטוחה עניתי שכן וחזרתי לישון.
אחרי 2 דקות העירו אותי שוב. בת דודה שלי התקשרה; עניתי לה והיא שאלה אם אני באה. השבתי שלא ושאני באמצע לישון אז גם לא אסביר עכשיו. היא אמרה שבלי דיבורים, אני עכשיו קמה ומתארגנת ותוך שעה אני על האוטובוס.
לא ברור למה אבל זה היה ככה. מיד קמתי, התארגנתי ויצאתי לכיוון האוטובוס (פנימי, שאחריו אקח בין עירוני). תוך כדי שאני יוצאת הטלפון מצלצל. דודה שלי. שאביא בגד ים כי בטוח אתפתה וארצה להיכנס. הייתי לחוצה להספיק את האוטובוס אז עניתי לה בצורה שהיא לא אהבה.
הגעתי. נפגשנו כולן. היה לא נעים אבל עבר.
נוסעים. אני יושבת עם בנות דודות שלי וחברותיהן ופשוט לא קשורה.
מגיעים למקום. ההתאקלמות הייתה בסדר. הן מצטלמות.
תכנית ראשונה. סיפור אישי. המספרת מדברת נורא. מידי הרבה חיוכים/צחוקים/חיקויים לא מוצלחים/כדומה. לא בשבילי. יצאתי החוצה ישבתי לבד בשמש. היה נחמד.
תכנית שניה. הוחלט שהולכים לשזירת פרחים. מגיעות- כבר התחילו. צריך לחכות לסיבוב הבא. יוצאות לבחוץ. דיבורים. נחמד.
רבע שעה לפני התכנית הבאה נכנסות לחדר הריק של שזירת פרחים. יושבות בסוף ומפטפטות.
(ההיא שמעבירה את הסדנא: סליחה אתן סדרניות?
אנחנו: בערך.
ההיא: יכולות לעזור לי ולארגן פה?
אנחנו: לא.
לא יפה. אז מה. באנו להנות.)
סדנת שזירת פרחים. אני (כמובן) לא עושה.
(נגמר. כולן יוצאות עם זרים יפים ומרשימים ורק אני- פרחים ורדרדים מציצים מהכיס. [סימן למצב"ר טוב.])
יוצאות לבחוץ. הן מצטלמות. אני עם עצמי. (ועם ההוכחה לצרידות שלה. שהיא אגב, אחד הדברים היותר נחמדים שקרו היום.)
הלאה. נכנסות- סוג של ארובי. אני יוצאת. יושבת עם עצמי. מישהי שואלת מי אני ומחמיאה שדודה שלי מדהימה. אחכ שואלת עלי עוד קצת ומוסיפה שאני נראית מהממת. (מחמאות זה דבר כל כך טוב.)
מישהי מתקשרת. דיברנו קצת ותוך כדי אחותי ראתה אותי. באתי אליה ודיברנו. היא חמודה ממש.
הן יוצאות. היה להן נחמד. גם לי.
סוג של סטנדאפ. לא הצחיק אותי.
הולכים לארוחת ערב.
ההיא מתקשרת שוב. אני הולכת הצידה ומדברות.
הן רוצות שאצלם אותן. ממש לא באלי. אבל אני לא יודעת להגיד לא, אז אני מנתקת ממנה ומצלמת.
מקבלת הודעה מאחותי. "בסוף משהו השתנה, אין לך איך לחזור, תצטרכי ללכת אל ***".
זה כבר מוגזם.
החזור היה בטוח!
מתקשרת אליה לברר מה הסיפור והיא רק אומרת שזה מה שקרה, והנה היא הולכת לדבר עם דודה שלי שאבוא אליה. אני מסבירה לה שאני לא רוצה ושארד לאוטובוס ציבורי. היא לא מסכימה.
מתקשרת לאבא שלי. אמא שלי עונה, הוא ישן. הא אומרת שתבדוק מתי יש אוטובוס ותחזור אלי.
אחותי מתקשרת. הן רוצות שאבוא להצטלם. אני לא רוצה. היא מכריחה. אני מגיעה, לא רוצה לפגום בקשר ה(יחסית) טוב היחיד שיש לי.
מצטלמים. היא בורחת. קולטת שאני עצבנית.
אני הולכת רחוק.
אבא שלי מתקשר. מנסה להבין- לא מצליח, לנחם- לא עוזר. עובר לשיכנועים. את זה אני לא מקבלת. לא. רוצה. ללכת. אליהם. מסבירה שארד לאוטובוס ציבורי אבל הוא אומר שמסוכן ללכת לבד בכזה מקום כזו דרך ארוכה, וטרמפים לבד ועוד בכזו שעה הוא לא מרשה. אמרתי שאמצא טרמפ שאני מכירה ואם לא אשאר שם באיזה בית הארחה לילה ואחזור בבוקר. אליהם אני לא הולכת. אין הסבר. הוא לא מקבל את זה.
אני כבר רחוק רחוק.
אחות מתקשרת; בת דודה שלי שואלת איפה אני. שיחפשו. אני לא יודעת איפה אני ולא רוצה לחזור.
אני מבינה שאני קטנונית. לא אכפת לי. זה מעצבן ומתסכל מכדי לחשוב על זה ולנסוע לשם. פשוט לא בא בחשבון.
בת דודה שלי מתקשרת בעצמה. אני מסבירה לה, היא לא מבינה למה לא לבוא אליהם. היא לא תבין. אני מתחמקת יפה ומנתקת. לא אכפת לי מכלום.
ההיא מתקשרת. לא עניתי לה, והבטחתי שאחזור אליה.
אבא שלי מתקשר, הוא ידבר עם אחותי שתבקש מחברה שלה שתקפיץ אותי לאוטובוס.
אחותי בממתינה. אני עוברת אליה, מתחננת שתבקש מחברה שלה. היא נותנת הסבר הגיוני למה חברה שלה לא יכולה. אני מבינה ומבינה גם שלא נותרה לי ברירה מלבד להישאר שם, ובהחלט התכוונתי לעשות את זה.
לא עונה לאף שיחה.
אחותי מתקשרת שוב.
היא מבררת אם יש מקום בהסעה שיוצאת עכשיו לעיר שממנה אקח אוטובוס לירושלים, אז שאבוא מהר.
אבא שלי מתקשר שדיבר עם אחותי והיא הסבירה למה החברה לא יכולה להקפיץ. אני אומרת שאני יודעת ומנתקת.
בוכה. באמצע קיבוץ לא מוכר. חלום.
אחותי שואלת איפה אני. אני לא מסוגלת לדבר. מצליחה להסביר שעוד רגע מגיעה.
מנגבת דמעות ומגיעה אליה. בודקות אם יש ויש מקום.
אני מרגישה רעה.
ברחתי להן באמצע, בלי לומר שלום, ובכלל לא נגמר שם. שיהיה.
מתקשרת לאבא שלי לומר שהסתדרתי והדמעות יוצאות שוב. אומרת שאעדכן ומנתקת.
מתחילה התכתבות עם חברה כדי להוציא את זה מהראש; לא יוצא.
אחותי שולחת הודעת סליחה.
אני כועסת על עצמי. הדבר היחיד שהיא עשתה זה לשכנע אותי לבוא. היא באמת חשבה שיש דרך חזור. היא לא אשמה. והיא ממש ניסתה למצוא לי דרך נוחה יותר. פגעתי בה.
נוסעים, עדיין בקיבוץ ואני מתחילה לכתוב את זה. מסיימת באוטובוס הפנים-עירוני. לקח לי שעה וחצי לכתוב את הדבר הלא ברור הזה.
הדמעות באות שוב. לא רוצה לבכות באוטובוס, הן לא מתחשבות.
יורדת מתחת הבית ולא עולה. חצי שעה לבד ואז שולחת ל***** את כל הנל. היא ישנה.
