יש כמה דברים שיושבים לי על הלב..
ברוך ה', אני תמיד בהשתדלות גדולה לדבוק בקב"ה ובדרכו, וללכת בדרך התורה והמצוות. אני מאוד משתדלת לשמור מצוות קלה כבחמורה, משתדלת בכל מאודי לשמור על עצמי ועל צניעותי ועל יהדותי.
כמובן שאין לי שום קשר לבנים, אני לא משוחחת עם בנים ולא מעוניינת ליצור קשרים, אני לא מעוניינת ליצור חיכוכים ומאוד מאוד רוצה לשמור את כל הכוחות שלי, כל הרגש והאהבה וההתלהבות והאש שבי לבעלי היקר שיהיה בעז"ה בעיתו ובזמנו.
(אני מבקשת מחילה מראש על שזה לא יהיה מסודר בכלל..
זה כמה דברים שיש לי בראש שאנסה לנסח כמה שיותר מסודר..)
יש איזה משהו שמפריע לי.. בעצם. אני לא יודעת אם זה מפריע לי.. אוף.
טוב. אני פשוט אכתוב..
אני מרגישה ממש לא נוח ליד גברים.
כל אחד..
זה יכול להיות בחור בתחנת אוטובוס, זה יכול להיות מוכר בחנות, זה יכול להיות בן דוד שלי וזה יכול להיות מדריך בסניף.
חוץ מבני דודים שלי, עם שאר האנשים שהזכרתי אין באמת סיבה לשיח או לקרבה מסוימת, אבל בכל זאת - תמיד יש לי אי נעימות מבנים.
אז - אחלה! אני לא אמורה להרגיש איתם בנוח! הם לא אבא שלי ולא אח שלי, הם לא סבא או בעלי.. הם אנשים זרים או לא זרים.. שלא אמור להיות לי איתם יחסים קרובים.
אז זה ממש מצויין כשזה אדם זר לחלוטין, אבל כזה מגיע למישהו קצת יותר קרוב - למשל גיסי, שום דבר אישי כלפיו.. הוא מהמם ואני מתה עליו! אבל הרבה מאוד פעמים אני לא מרגישה איתו בנוח.. לא יודעת להסביר למה, או איך זה מתבטא כלפי חוץ..
נראה לי זה לא מתבטא כלפי חוץ.. אלא אני רק מרגישה אי נוחות אבל לא מחצינה את זה. ובכל זאת, זה לא נעים..
אני לא יודעת מאיפה זה נובע, או לא בטוחה בזה.. אולי כי אני לא רגילה להיות בסביבה של בנים?! לא יודעת.
זה ממש מוזר בשבילי.. אשכרה אין לי מושג איך להתנהג עם בנים.
אני אחת מאוד פתוחה, זורמת, אני יכולה לנהל שיחה קולחת בכיף, יש לי ביטחון עצמי..
וזה כלים מעולים בשביל לדבר עם חברות בצורה נעימה וטובה..
אבל כשזה מגיע לבנים?? אין לי מושג מה לעשות..
לפעמים אני פשוט מדברת אליהם כמו אל בנות..
פשוט זורמת, צוחקת, מכניסה את היציאות שלי והבדיחות שלי.. הכי אני!
ואז אני נזכרת שהם לא בנות, ואני לא אמורה לדבר איתם ולזרום בטבעיות כזו..
לא יודעת..
תמיד יש לי הרגשה שאני מוזרה ליד בנים.. לא צומיסטית או משהו, פשוט קצת אחרת. אני ממש משתדלת להיסגר מעט כי אני ממש לא כזו בטבע שלי וזה עלול להוביל לדיבורים מיותרים..
דוגמא? הנה:
היום קניתי משהו לשתות ואז המוכר התחיל קצת לדבר איתי.. סתם דברים לא חשובים ולא קשורים.. הוא סיפר לי על השיניים הישרות שלו או אני לא יודעת מה..
קיצרר.. הבנאדם כנראה היה משועמם עד מוות.. ולא ידעתי מה לעשות.. לייבש?
ברצינות! לפעמים אני פשוט שוכחת שהם בנים ואני זורמת.. ואז אני נזכרת שהם בנים ובולמת, או שותקת או חותכת. וכל מה שאני עושה נראה לי פשוט לא טבעי, וזה משגע אותי!
למה אני לא יכולה להיות פשוט אני?? בפשטות?
לא להרגיש חוטאת כשאני נחמדה למוכר, או כשאני מדברת עם בן דוד שלי..
אוף. באמת אוף.
אני מבולבלת ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי.. הרי כל החיים הם 'מעורבים'! אין בנק נפרד לגברים ולנשים, אין מסעדות נפרדות, אין מקום עבודה נפרד, אין בניין נפרד, אין גן חיות נפרד, אין מוזיאון נפרד, אין מעליות נפרדות, אין אטובוס נפרד, אין ממשלה נפרדת אין מדרכה נפרדת, אין כביש נפרד ואין שירות טלפוני נפרד. כל החיים הם ביחד, גברים ונשים.
בעיניי זה קצת מצב ביש, שאני, נערה שחייה חיים 'מעורבים', חיים שכל הזמן כל הזמן אני פוגשת גברים, רואה גברים, נמצאת עם גברים. גם אם זה ברחוב.. זה לא משנה.. זה קצת מוזר לי שיש לי "סלידה" מסויימת מגברים... או יותר מדוייק, פשוט הרגשה של חוסר נוחות..
עוד דוגמא? סבבה. לפני כמה זמן נסעתי למקום כלשהו והייתי צריכה שייפרטו לי כסף, אז עברתי איש איש ושאלתי אם למישהו יש כסף לפרוט לי.. פניתי בפעם הראשונה לאישה, ובפעם השניה לעוד אישה ועוד אישה, כי לא הרגשתי נעים לפנות לגבר. כמובן שגם פניתי לגברים
אבל זה היה פחות נחמד.. למה?? כאילו מה עשיתי? ביקשתי שייפרטו לי עשרים לעשר ועשר??
באמת! ברור שזה מבורך והלוואי ולקצת יותר יהודים בעולמנו הייתה טיפה בושה בכל העניינים של בינו לבינה, אבל זה כבר מעצבן - לא ככה? לי זה מציק.
אני לא יודעת מה לחשוב. זה הגיע למצב כזה שאפילו לדוד שלי אני לא מסוגלת להביט בעיניים.. זה ממש מבייש אותי!
לסיכום - זה בסדר גמור אם לא הבנתם כלום, זה בסדר.. גם אני לא הבנתי..
רק לשפוך. ולשמוע דעות מכל מיני כיוונים..
ושוב, סליחה על הבלאגן שנכתב פה.. אולי ייתבהר לי יותר בהמשך ואז אכתוב את זה בתגובות. אני אשמח לכל תגובה שהיא..
עם ישראל חי!!
שאו ברכה צדיקים!
