ויש לי אחות שנתיים מתחתי.
אני לא מסוגלת.
נמאס לי.
כל יום אני צריכה לשמור על אחים שלי, עד 5, ואיתה הכי קשה לי.
היא אפעם לא אשמה. תמיד זה אני.
או מישהו אחר.
וזה סיוט. כי אני אשמה בזה שהיא לא הכינה ש"ב, וגם בזה שהיא אחרה לבי"ס. בזה שנפל לה העגיל, ובזה שאני לא עוזרת לה לסדר את החדר.
רק זה חסר לי. שנהיה באותו חדר.
זה הרגעים הכי מעצבנים שלי בחיים.
היא מעירה אותי בשמונה, בטענה שלא הערתי אותה מתי שהיא ביקשה. ואז אני צריכה לריב איתה. עוד לא אמרתי מודה אני. ב"ה החיים שלי מהממים. בבית זה אחרת.
וזה לא שאפשר פשוט להגיד לה- נכון זה אני אשמה ולהמשיך בחיים. אתה צריך לתת דין וחשבון על התוצאות. משמע- לדאוג לזה שהיא לא תאחר.
אין עם מי לדבר. פעם אמרתי לאמא שלי שהיא מעצבנת אותי, והיא התעצבנה עלי. היא אמרה שאני לא צריכה לספר לה.
זה כנראה המצב הנחמד שלה...
עוד משו.
אני טובה בלימודים.
למהההה??????
אני זאת שצריכה לעזור לה.
וגם לשאת בתוצאות שהיא התבלבלה...
נמאס לייי!!!!
למה אני צריכה להצטער על זה הקב"ה????
למה??
ושההורים לא בבית זה בכלל חגיגה.
אפשר להתעלל בי.
די. נמאס.
-סוף פריקה-
תודה למי שקרא עד פה. תודה.
את אלופה!







