כבר חשבנו שהשנה הם לא יגיעו. ציפינו. ייחלנו שלא! ושוב הם בפתח. עוצרים את הרכבת הטסה מבלי להביט סביב... מגיחים מתוך השחרור המדומה, עוצרים את הדרור המכזב בנו כבכל שנה. כמו לא נותנים לנו שוב ליפול בפח,לפחות לתקופה קצרה. הקליפה שבחוץ כמו דוחה אותם מעל פניה. מחכה שיחלפו.
אך הלב. תוכו רצוף אהבה. הוא, שלא רצה אף הוא בבואם. שייחל שיגיע עידן חדש! הוא יודע היטב את כזיב החופש. את סטייתו מהדרך... הוא מצפה אף מייחל לחופש הגדול! לדרור האינסופי! אליך! רק אליך אלוקים חיים! שתשוב לשכון כאן באמת! שתשיב אותנו אליך באהבה! שתציף אותנו באורך ובטובך... שתבנהו מהרה ותגדל כבודו! שתנחמנו ונתענג בקרבתך!
אז שוב הם באים, ונותנים ללב לדאוב, לכאוב, לבכות על חסרונך!
דווקא בתוך החופש הם באים-תשעה מיוחדים לבושי שק, שלא נותנים לנו לשכוח אותך-
אבא!!!!







