א. את מתארת בהתחלה כמה וכמה בעיות, ואח"כ אומרת ש"ב"ה בסה"כ המצב סביר".

אם הוא מרים קול באופן קבוע, "מילים", מרביץ, לא משתתף בסעודה וכו' - אז לכאורה צריך להבין מה מפריע לו; מה גורם את זה. זה קודם ל"איך מוכיחים".

ב. להגיד "ילד רוצה להיות שייך ולהתנהג כמו שצריך", זה קצת נאיבי, לדעתי. אם משהו מפריע לו, הוא מגיב כמו שמגיב. אפשר כמובן להעיר ולהציב גבולות, בהנחה שמה שההורים אומרים שם מעצור במידה מסויימת. אבל זה לא שאם תגידי "בבית אצלנו", אז הוא ירצה להיות שייך ולכן יתנהג כראוי.. זו פשוט צורה של תוכחה שמציבה נורמה. וצריך לראות לגופו של ענין מתי זה עוזר ומתי לא. 

וגם כשנאמר, תלוי איך נאמר. לפעמים מתקבל אצל ילד במובן של "לא מסכימים שתתנהג כך", ולפעמים יכול ליוצר הרגשה של אתה לא בסדר, לא ב"נורמה". תלוי ב"ניגון".

ג. מכל מקום, מתוך מעט-מאד הנתונים שיש כאן, לא נראה שבאמת הבעיה היא "איך מוכיחים ואומרים מה מקובל".. זה נראה שהוא כבר יודע בע"פ מה אתם רואים כמקובל ומה לא. לכאורה, משהו מפריע לו, שבגלל זה הוא נוהג כך. אז מסתבר ששווה לנסות להבין מה הבעיה. הנקודה זה לא איזה "משפט שניים" שתגידו בתוך ההתנהגות.

ולבינתיים, סביר שטוב שירגיש מכם, משניכם, יחס חם לא מותנה. זמן אליו שלא תלוי בקטנים יותר. מתוך יחס חם אפשר גם יותר להעיר בנחת על דברים נקודתיים שרוצים. כדאי לנסות לדובב אותו, אם משהו מרגיש אותו, להבין למה לא רוצה לשבת לשולחן שבת וכו'.

גם לבדוק האם בביה"ס אכן הכל בסדר; יכול להתרכז ולשבת במנוחה בשיעור, יחס עם חברים. אם באמת שם הכל בסדר, זה יכול לעזור לנסות להבין יותר מה נשתנה בבית.

וגם חשוב, שבינך לבין בעלך יהיה תיאום בנחת ביחס לילדים. הרבה פחות חשוב "איזה משפט אומרים", מאשר שילד מרגיש שאין מחלוקת ביחס אליו ובכלל.

תודה על התשובה המפורטת.

ראשית, בעלי ואני מתואמים.. שנינו מנסים לקרב, להכיל ולתת לו הרגשה רצויה. בדיוק בגלל זה שאלתי מכיוון שבעלי טען שהאמירות שלי אינן נכונות וזו לא המטרה שלנו..

שנית, "מה מפריע לו", הפיזיולוגיה שלו מאתגרת מאוד. יש לו בעיות בוויסות חושי שמפריעות לו מאוד, לשבת ליד שולחן זו משימה אדירה מבחינת הגרייה שהוא מקבל, להגיב באופן מותאם (קול/מכות) קשה לו כי הוא חווה את הכל עוצמתי ומאיים.. ולכן אמרתי שהמצב סביר.. בסה"כ, אם ניקח בחשבון את הפיזיולוגיה שלו, איך שהוא התנהג בעבר ואיפה שהוא היום, המצב סביר. הוא יושב לרגעים קצרים בשולחן, מקשיב מהשטיח לפעמים לדברי תורה, מבחינת אחוזים פחות מכה את האחים (עדין יותר מהנורמה ופחות מעברו), בכתה הוא אינו מפריע, יש תקופות שהוא מצליח ממש להשתתף..

הבעיות בוויסות מתאזנות בד"כ עם הגיל.. מטרתנו היא להרעיף עליו אהבה, לקרב אותו ולשמור עליו בנורמה עד שהזמן יעשה את שלו.. 

מצד שני השגרה שוחקת, ההתמודדות מתישה ולפעמים אומרים/עושים דברים הפוכים..

לכן אשמח אם תאמר לי מנקודת מבטך אם האמירות שלי מרחיקות/מקרבות/ניטרליות.

קודם כל - חום, יחס סימפטי, לחבק מפעם לפעם (פיזית), לדבר בנחת על כל מיני דברים, לשאול בהתענינות על מה שקורה בביה"ס וכו' - לא "מה היה", אלא עם שאלות ממוקדות יותר, שיגרום לו רצון לשתף - השתדלות לתקשורת תדירה, טבעית.

"מקשיב מהשטיח" - מעולה... להתייחס כאילו שם הכסא שלו, לשתף אותו משם, באופן טבעי, אחרי שמיצה את יכולת הישיבה שלו ליד השולחן. גם בבי"ס יש לפעמים ילדים כאלה; מורה חכם ישתף אותם בשיעור מתחת לשולחן שלהם.. במקום לבזבז את כל האנרגיה על "תשב במקום" הבלתי-אפשרי עבור הילד הספציפי.

זה שה"שגרה שוחקת" ולפעמים עושים ההיפך ממה שרוצים, לא צריך להיבהל מזה מידי. בד"כ, עם ילדים ראשונים אנחנו רוצים להיות "מושלמים".. לא צריך לדאוג, הילד קולט את הרצון הטוב של ההורים, את האיכפתיות ממנו, את האהבה, וגם שההורים בני אדם ולפעמים הוא מעצבן אותם.. ומקבל את הגערה ה"לא מדוייקת" בפרופורציה.

סביר שלכתחילה, הטוב זה לומר בנחת, לדוגמה, "לא אומרים כך, זה מעליב. אתה רוצה לומר ש.."? ואז עוברים אל השתתפות במה שהוא רוצה בעצם; רוצה משחק מסוים שאצל מישהו מהאחים וכד'.

וגם זה, "פעמים שאתה מתעלם". לפעמים יותר טוב "לא לשמוע". אי אפשר למלא את החיים של הילד בגערות, זה גם לא אפקטיבי.

וגם על צעקות אי אפשר להעיר יותר מידי בתדירות. זו הדרך שהוא פורק כעת. אלא שאפשר לנסות מפעם לפעם - רגע, תסביר מה מפריע, אני שומעת, לא צריך לצעוק.. יתרגל מהנסיון המצטבר שכך מקשיבים יותר ומבינים יותר.

האמירה "אצלנו בבית", כשהיא לא נאמרת בתדירות מופרזת, נתפסת לכאורה אצל ילד במובן של "ככה הכללים אצלנו". לא כמו אורח שבא ומיידעים אותו שכאן לא מתנהגים ככה. והילד מבין שזו הדרישה של ההורים. לא בגלל שהוא "רוצה להשתייך" ולא כי "רוצה להתנהג יפה". אלא מבין שההורים אומרים, ככה זה צריך להיותת בבית שלנו, זה החינוך שלנו.  אם חשים שבגלל שהוא מרגיז, אז האמירה נאמרת בדקות של טון כזה שמשמעו, "אתה חריג כאן".. (שזה מה שהתכוונתי שתלוי בניגון), אז עדיף לוותר על ה"אצלנו בבית" ופשוט לומר בנחת, כנ"ל, לא אומרים כך, זה לא נעים.. ולנתב לכיוון של התוכן שרצה להביע.

וככלל, לא להתעסק יותר מידי עם ה"לא".

הצלחה רבה. סה"כ, נראה שאתם מתמודדים יפה.

תודה על התגובות.

אשתמש במה שנכתב לעיל..

ניסיתי מספר פעמים דרך הקופה והפרוצדורה הייתה מייאשת (להגיע להתפתחות הילד לאבחון כולל).

טיפלנו בקלינאית לתיקון שיבושים שהיו וחלפו בעזרת הטיפול.

טיפלנו בריפוי בעיסוק פרטי לצורך בעיה ספציפית שהתעוררה.

טיפלנו בפיזיותרפיה אך היא לא ידעה ממש איך לעזור לנו (לדבריה).

השנה היה בחוג נגרות (3 ילדים בקבוצה) באוריינטציה טיפולית

טיפול רגשי עדין לא פגש אותנו.. אני חושבת שזה רעיון ממש טוב.. אתחיל לטפל בעניין..

תודה.

אשמח אם תפרט כיצד לעשות זאת בחיי היומיום ובכתה.

תודה

נראה לי שהבנתי את העיקרון..

בגדול עושים חלק מהדברים אך זה מחדד יותר..

תודה

אבל אם זה בכל זאת דומה,

וזה יכול לתרום משהו, אז - 

לנו יש בן בכור בגיל 11 ומתחתיו ילד בן 9.

הבן השני מתנהג בצורה דומה למה שתיארת בתחילת השרשור.

בביה"ס למשל זה לא בא לידי ביטוי. הוא אחד הילדים הטובים והרגועים בכיתה.

זה כואב מאוד.

לצערי, אצלנו זה הרבה ממקום שהבכור חוסם אותו ומוריד לו את הדימוי העצמי.

הוא מעיר לו על כל דבר שהוא אומר או עושה,

דבר שגורם לשני לשתוק ופחות לדבר, לשתף, לבטא את תחושותיו

ואז זה מתפרץ באלימות - מכות, מילים, כל דבר מפרש נגדו.

מה שאנחנו אישית משתדלים לעשות זה לתת לו יחס וזמן לבד עם אבא או עם אמא.

לעשות איתו דברים שהוא אוהב, שמרגיעים אותו,

לדבר איתו ולנסות להמליל איתו רגשות אישיים וביחס לאחים.

לפעמים ליזום יציאה של הבן הגדול מהבית כדי שתהיה לו במה לספר לנו דברים בלי הערות והפרעות וכן הלאה.

כמובן שצריך לזכור את הנתונים האובייקטיביים שהוא נולד אתם (ויסות חושי לקוי).. שגורמים לפתיל שלו להיות קצר מאוד..

הבכורה היא מוצלחת מאוד, ילדה טובה, מצליחה בלימודים, מקשיבה, קשובה.. הבת שכל אמא הייתה רוצה..

ולחמוד שלי זה ממש קשה.. והוא מביע את זה בדרכים שונות.. בעיקר מתנכל אליה.. אך בעיקר מתוסכל שהולך לה בקלות מה שדורש ממנו התמודדות רבה (אגב מבחינה קוגניטיבית הוא עולה עליה בהרבה).

הם כל כך שונים שאין בכלל מקום להשוואה.. 

והיום (יום ראשון שהחמוד בחופש) הם משחקים בבית כל הבוקר כל כך יפה.. ביחד.. משחק דמיוני הכולל פליימוביל, קפלות, רכבות וכדומה שהקשיים מקבלים פרופורציות..

ושוב אחזור על משפט מההתחלה "המצב בסה"כ סביר"..

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....