א. את מתארת בהתחלה כמה וכמה בעיות, ואח"כ אומרת ש"ב"ה בסה"כ המצב סביר".

אם הוא מרים קול באופן קבוע, "מילים", מרביץ, לא משתתף בסעודה וכו' - אז לכאורה צריך להבין מה מפריע לו; מה גורם את זה. זה קודם ל"איך מוכיחים".

ב. להגיד "ילד רוצה להיות שייך ולהתנהג כמו שצריך", זה קצת נאיבי, לדעתי. אם משהו מפריע לו, הוא מגיב כמו שמגיב. אפשר כמובן להעיר ולהציב גבולות, בהנחה שמה שההורים אומרים שם מעצור במידה מסויימת. אבל זה לא שאם תגידי "בבית אצלנו", אז הוא ירצה להיות שייך ולכן יתנהג כראוי.. זו פשוט צורה של תוכחה שמציבה נורמה. וצריך לראות לגופו של ענין מתי זה עוזר ומתי לא. 

וגם כשנאמר, תלוי איך נאמר. לפעמים מתקבל אצל ילד במובן של "לא מסכימים שתתנהג כך", ולפעמים יכול ליוצר הרגשה של אתה לא בסדר, לא ב"נורמה". תלוי ב"ניגון".

ג. מכל מקום, מתוך מעט-מאד הנתונים שיש כאן, לא נראה שבאמת הבעיה היא "איך מוכיחים ואומרים מה מקובל".. זה נראה שהוא כבר יודע בע"פ מה אתם רואים כמקובל ומה לא. לכאורה, משהו מפריע לו, שבגלל זה הוא נוהג כך. אז מסתבר ששווה לנסות להבין מה הבעיה. הנקודה זה לא איזה "משפט שניים" שתגידו בתוך ההתנהגות.

ולבינתיים, סביר שטוב שירגיש מכם, משניכם, יחס חם לא מותנה. זמן אליו שלא תלוי בקטנים יותר. מתוך יחס חם אפשר גם יותר להעיר בנחת על דברים נקודתיים שרוצים. כדאי לנסות לדובב אותו, אם משהו מרגיש אותו, להבין למה לא רוצה לשבת לשולחן שבת וכו'.

גם לבדוק האם בביה"ס אכן הכל בסדר; יכול להתרכז ולשבת במנוחה בשיעור, יחס עם חברים. אם באמת שם הכל בסדר, זה יכול לעזור לנסות להבין יותר מה נשתנה בבית.

וגם חשוב, שבינך לבין בעלך יהיה תיאום בנחת ביחס לילדים. הרבה פחות חשוב "איזה משפט אומרים", מאשר שילד מרגיש שאין מחלוקת ביחס אליו ובכלל.

תודה על התשובה המפורטת.

ראשית, בעלי ואני מתואמים.. שנינו מנסים לקרב, להכיל ולתת לו הרגשה רצויה. בדיוק בגלל זה שאלתי מכיוון שבעלי טען שהאמירות שלי אינן נכונות וזו לא המטרה שלנו..

שנית, "מה מפריע לו", הפיזיולוגיה שלו מאתגרת מאוד. יש לו בעיות בוויסות חושי שמפריעות לו מאוד, לשבת ליד שולחן זו משימה אדירה מבחינת הגרייה שהוא מקבל, להגיב באופן מותאם (קול/מכות) קשה לו כי הוא חווה את הכל עוצמתי ומאיים.. ולכן אמרתי שהמצב סביר.. בסה"כ, אם ניקח בחשבון את הפיזיולוגיה שלו, איך שהוא התנהג בעבר ואיפה שהוא היום, המצב סביר. הוא יושב לרגעים קצרים בשולחן, מקשיב מהשטיח לפעמים לדברי תורה, מבחינת אחוזים פחות מכה את האחים (עדין יותר מהנורמה ופחות מעברו), בכתה הוא אינו מפריע, יש תקופות שהוא מצליח ממש להשתתף..

הבעיות בוויסות מתאזנות בד"כ עם הגיל.. מטרתנו היא להרעיף עליו אהבה, לקרב אותו ולשמור עליו בנורמה עד שהזמן יעשה את שלו.. 

מצד שני השגרה שוחקת, ההתמודדות מתישה ולפעמים אומרים/עושים דברים הפוכים..

לכן אשמח אם תאמר לי מנקודת מבטך אם האמירות שלי מרחיקות/מקרבות/ניטרליות.

קודם כל - חום, יחס סימפטי, לחבק מפעם לפעם (פיזית), לדבר בנחת על כל מיני דברים, לשאול בהתענינות על מה שקורה בביה"ס וכו' - לא "מה היה", אלא עם שאלות ממוקדות יותר, שיגרום לו רצון לשתף - השתדלות לתקשורת תדירה, טבעית.

"מקשיב מהשטיח" - מעולה... להתייחס כאילו שם הכסא שלו, לשתף אותו משם, באופן טבעי, אחרי שמיצה את יכולת הישיבה שלו ליד השולחן. גם בבי"ס יש לפעמים ילדים כאלה; מורה חכם ישתף אותם בשיעור מתחת לשולחן שלהם.. במקום לבזבז את כל האנרגיה על "תשב במקום" הבלתי-אפשרי עבור הילד הספציפי.

זה שה"שגרה שוחקת" ולפעמים עושים ההיפך ממה שרוצים, לא צריך להיבהל מזה מידי. בד"כ, עם ילדים ראשונים אנחנו רוצים להיות "מושלמים".. לא צריך לדאוג, הילד קולט את הרצון הטוב של ההורים, את האיכפתיות ממנו, את האהבה, וגם שההורים בני אדם ולפעמים הוא מעצבן אותם.. ומקבל את הגערה ה"לא מדוייקת" בפרופורציה.

סביר שלכתחילה, הטוב זה לומר בנחת, לדוגמה, "לא אומרים כך, זה מעליב. אתה רוצה לומר ש.."? ואז עוברים אל השתתפות במה שהוא רוצה בעצם; רוצה משחק מסוים שאצל מישהו מהאחים וכד'.

וגם זה, "פעמים שאתה מתעלם". לפעמים יותר טוב "לא לשמוע". אי אפשר למלא את החיים של הילד בגערות, זה גם לא אפקטיבי.

וגם על צעקות אי אפשר להעיר יותר מידי בתדירות. זו הדרך שהוא פורק כעת. אלא שאפשר לנסות מפעם לפעם - רגע, תסביר מה מפריע, אני שומעת, לא צריך לצעוק.. יתרגל מהנסיון המצטבר שכך מקשיבים יותר ומבינים יותר.

האמירה "אצלנו בבית", כשהיא לא נאמרת בתדירות מופרזת, נתפסת לכאורה אצל ילד במובן של "ככה הכללים אצלנו". לא כמו אורח שבא ומיידעים אותו שכאן לא מתנהגים ככה. והילד מבין שזו הדרישה של ההורים. לא בגלל שהוא "רוצה להשתייך" ולא כי "רוצה להתנהג יפה". אלא מבין שההורים אומרים, ככה זה צריך להיותת בבית שלנו, זה החינוך שלנו.  אם חשים שבגלל שהוא מרגיז, אז האמירה נאמרת בדקות של טון כזה שמשמעו, "אתה חריג כאן".. (שזה מה שהתכוונתי שתלוי בניגון), אז עדיף לוותר על ה"אצלנו בבית" ופשוט לומר בנחת, כנ"ל, לא אומרים כך, זה לא נעים.. ולנתב לכיוון של התוכן שרצה להביע.

וככלל, לא להתעסק יותר מידי עם ה"לא".

הצלחה רבה. סה"כ, נראה שאתם מתמודדים יפה.

תודה על התגובות.

אשתמש במה שנכתב לעיל..

ניסיתי מספר פעמים דרך הקופה והפרוצדורה הייתה מייאשת (להגיע להתפתחות הילד לאבחון כולל).

טיפלנו בקלינאית לתיקון שיבושים שהיו וחלפו בעזרת הטיפול.

טיפלנו בריפוי בעיסוק פרטי לצורך בעיה ספציפית שהתעוררה.

טיפלנו בפיזיותרפיה אך היא לא ידעה ממש איך לעזור לנו (לדבריה).

השנה היה בחוג נגרות (3 ילדים בקבוצה) באוריינטציה טיפולית

טיפול רגשי עדין לא פגש אותנו.. אני חושבת שזה רעיון ממש טוב.. אתחיל לטפל בעניין..

תודה.

אשמח אם תפרט כיצד לעשות זאת בחיי היומיום ובכתה.

תודה

נראה לי שהבנתי את העיקרון..

בגדול עושים חלק מהדברים אך זה מחדד יותר..

תודה

אבל אם זה בכל זאת דומה,

וזה יכול לתרום משהו, אז - 

לנו יש בן בכור בגיל 11 ומתחתיו ילד בן 9.

הבן השני מתנהג בצורה דומה למה שתיארת בתחילת השרשור.

בביה"ס למשל זה לא בא לידי ביטוי. הוא אחד הילדים הטובים והרגועים בכיתה.

זה כואב מאוד.

לצערי, אצלנו זה הרבה ממקום שהבכור חוסם אותו ומוריד לו את הדימוי העצמי.

הוא מעיר לו על כל דבר שהוא אומר או עושה,

דבר שגורם לשני לשתוק ופחות לדבר, לשתף, לבטא את תחושותיו

ואז זה מתפרץ באלימות - מכות, מילים, כל דבר מפרש נגדו.

מה שאנחנו אישית משתדלים לעשות זה לתת לו יחס וזמן לבד עם אבא או עם אמא.

לעשות איתו דברים שהוא אוהב, שמרגיעים אותו,

לדבר איתו ולנסות להמליל איתו רגשות אישיים וביחס לאחים.

לפעמים ליזום יציאה של הבן הגדול מהבית כדי שתהיה לו במה לספר לנו דברים בלי הערות והפרעות וכן הלאה.

כמובן שצריך לזכור את הנתונים האובייקטיביים שהוא נולד אתם (ויסות חושי לקוי).. שגורמים לפתיל שלו להיות קצר מאוד..

הבכורה היא מוצלחת מאוד, ילדה טובה, מצליחה בלימודים, מקשיבה, קשובה.. הבת שכל אמא הייתה רוצה..

ולחמוד שלי זה ממש קשה.. והוא מביע את זה בדרכים שונות.. בעיקר מתנכל אליה.. אך בעיקר מתוסכל שהולך לה בקלות מה שדורש ממנו התמודדות רבה (אגב מבחינה קוגניטיבית הוא עולה עליה בהרבה).

הם כל כך שונים שאין בכלל מקום להשוואה.. 

והיום (יום ראשון שהחמוד בחופש) הם משחקים בבית כל הבוקר כל כך יפה.. ביחד.. משחק דמיוני הכולל פליימוביל, קפלות, רכבות וכדומה שהקשיים מקבלים פרופורציות..

ושוב אחזור על משפט מההתחלה "המצב בסה"כ סביר"..

לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.

ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.

אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.

שתדבר איתה בטלפון. שכשיחזרו לגן יחגגו לה.

אצלינו משתדלים להתקשר לילדים, ולשלוח סרטונים כדי לשמור על קצת תחושת חיבור כמה שאפשר בין הגן לילדים.

באמת תקופה מורכבת לילדים, מחפשים את השיגרה ואת הביטחון שהם רגילים אליו. 

זה לא סיר לאפיה זה סיר לבישול

ואולי היה כדאי לכסות עם מגבת מעל

שיש לך ולילדים יותר צורך ממנו בימים האלה?

אולי פשוט לדבר איתו על זה

בטח שנסע לעבודה. יש לכם חשבונות לשלם ומשפחה לגדל. צריך להעריך את זה ולקבל את זה קודם כל.

אחר כך אפשר לאזן מחדש.

היה לי ממש מאתגר היום הרגשתי פשוט אמא גרועה/

הייתי כל כך עייפה ורק רציתי שמישהו יחליף אותי ויהיה לי שקט לשעה

אני ממש צריכה שתגיע שעה מוקדם יותר/שתבקש לעבוד מהבית/שתיתתן לי שעה לנוח כשאתה בא כדי שאני אצליח לחזור לעצמי/שתראה את המאמצים שלי/שתיקח אחריות על x וכו

ולא מתקשרים אליהם ישירות לטלפון.

בכל אופן, עוד כחודש יש לנו תור לפסיכיאטר פרטי שקיבלנו עליו המלצות, והוא מקבל בתל אביב. אחרי התור אוכל להמליץ עליו באופן אישי כנראה...

אבלאם אפשר בכל זאת מספר...

את ד''ר ליעד רוטשטיין

ד''ר מאיה אליעזר

במרכז, פרטיות