אני מאושרת סתם.
האושר שלי תלוי בדברים רגעיים. תקופתיים.
באושר אני מוצאת נחמה למצב של חוסר מהבית
אני אוהבת כי אני בחוסר.
זו אהבה אמיתית, והאושר אמיתי.
אבל רגעי.
(הערה: איך אושר רגעי הוא אמיתי? מה נחשב אמיתי? מזה רגעי? עכשיו טוב לי אז אני יאהב אולי?)
החוסר מקבל כל מהנה כאושר.
זה טוב. טוב להיות שמחים, להסתפק במועט..
זה לא טוב כשזה מגיע מחוסר.
החיסרון מערפל.
מטשטש זהות אמיתית.
נאבד ברוח של טוב והנאות רגעיות.
למה רגעיות? כי זה לא נשאר.
זה רץ.
מכאן, לאחר.
ושוב לשונה..
וגם כאן נחמד.
ושם?
..
רצים רצים..
רודפים אחרי האושר המזוייף.
שיקל! שימלא את החוסר!
מתי אדע מי אני?
מתי לא אהיה נתונה לרדיפה אחר השלמת חסכים?
מתי אדע מה משמח את נפשי? (עכשיו אני מבינה מה ניסתי לבטא בזמן שאמרתי שאני פטתית)
מה אני מעדיפה?
ומה אני אוהבת?
אז נכון.. מתוך ברירה קל יותר לבחור, לומר, להשוות.
ואז האמירה? גם היא מאבדת משמעות.
כי מי יודע ואולי מחר אומר אחרת..
אף אחד לא מכיר את הצד הזה שלי.
(וואו זה נשמע צבוע.. אני לא משתנה מתוך צביעות. לא משנה את עצמי. מתאימה את עצמי למצב..)
אני הסטרית.
שירים.
ריגושים.
אהבה.
הבנה.
חבר.
חברה.
שינה.
אוכל.
חומר.
רוח.
לבוש.
חיצוניות.
יש בי גם מידות טובות קצת. כך נראלי.
ומוטב שאאמין בכך.
אבל חיי.. מאבדים משמעות.
משמעות חיי משתנה.
צריך ליישם אותם.
לחיות חיים אידיאלים!
להאמין במשו כל החיים.
חילונייה. כופרת. מאמינה. ליברלית. דתיה. חרדיה.
זה מה שאני.
ופתאום אני חושבת.. לא צריך לחיות את העבר הווה עתיד.
צריך לבחור מה לחיות בהווה.
להחליט אלו חלקים מהעבר לקחת לעתיד ולהתקדם בהווה אול דה טיים!
החיים הם עכשווים. תשקיעי עכשיו. אפשר גם למען העתיד. אפשר למען עצמי.
למען עיצוב הזהת שלי מכרגע, לכל החיים!
בניית קומה .
הוספת נופך לאישיות.
כו... החיים, העכשיו... זה כלי מטורף!
משורש. לגזע. לפיתוח ענפים.
לא לעבור מענף לענף עוד לפני עיצוב הגזע. כי משם הנוף קסום יותר, או לפי כיווני ה'רוח' ו'השמש'. תרתי משמע.
עוד לפני שהשורש חזק, אמיתי, נשאר..
שלב אחרי שלב בהליכי החיים וההתפתחות הטבעית.
'כי האדם עץ השדה'
עץ. מערכת חיים מופלאה ככ שבה הכל מחובר בהרמוניה. מתחיל מהלמטה. רוקם עור עוד לפני שמסוגלים אנו לראותו. מייצב מבסס את עצמו. ולאט לאט. שלב אחרי שלב בונה קומה ועוד.. ועוד..
וכל המערכת הזו מחוברת יחד! אין תהליך מיותר!
בהיררכיה יפהיפיה.
כל שלב הכרחי לעיצוב השלב הבא.
אפשר להקיש מזה עלינו. המשפט הזה לא נועד סתם.
אדם צועק כשאין לו. וכשיש לו, לא צועק.
מקיף את עצו בחום ואהבה.
כל רוח קטנה מורידה אותו.
משפילה.
משאירה חריטות ושוחקת.
ומהר!! לרוץ לאושר!
לסייפוק שירגיע את הרעש!
את המבוכה..
ואז מוצאים את האושר בשקר.
בעניין שולי של רגע.
הי! וואו!!
מותר להזמין אושר! מותר לרצות להיות שמחים!
מותר לשמוח!!! מותר לשמח!
ויש לי סוד..
זה גם יכול להיות אמיתי!
הבעיה מתחילה שדברים שנוגדים אותי משמחים אותי. שאני מחפשת נחמה במקומות שלא מתאימים לי.
ומי אני??
אוחח שוב. ביצה ותרנגולת.
לא שוב.
