הרבה פעמים יוצא לי לבוז לפתטיות. בין אם מדובר באבחנה נכונה ובין אם לא, אני מרגישה שעצם הזלזול מכניס רעל לנפש. מצד שני אני מרגישה צורך, לפעמים תת-מודע, לבדל את עצמי מאותו דבר פתטי.
חשבתי על פתרון. שתיקה.
שתיקה פנימית שמביעה עמדת נפש של חוסר ידיעה. להיות במעין יציבות כזו שמלכתחילה לא מרגישה מאוימת. שלא תהיה מחשבה שאני שייכת לאותה פתטיות.
זה מאפשר לעמוד מול הדבר ולבחון אותו בעדינות. ללא התרסה או זלזול אלא מתוך דיוק אמיתי. כך אפשר גם לשלול אותו תוך נתינת נימוקים. זה משרה נחת.
קשה לי לנסח את עצמי.
(@פסידונית העלית לי את זה עכשיו. מה דעתך?)
חשבתי על פתרון. שתיקה.
שתיקה פנימית שמביעה עמדת נפש של חוסר ידיעה. להיות במעין יציבות כזו שמלכתחילה לא מרגישה מאוימת. שלא תהיה מחשבה שאני שייכת לאותה פתטיות.
זה מאפשר לעמוד מול הדבר ולבחון אותו בעדינות. ללא התרסה או זלזול אלא מתוך דיוק אמיתי. כך אפשר גם לשלול אותו תוך נתינת נימוקים. זה משרה נחת.
קשה לי לנסח את עצמי.
(@פסידונית העלית לי את זה עכשיו. מה דעתך?)