נחכה

ימות המשיח נראים לנו כתקופה אחת, אך למעשה היא עצמה מתחלקת לשתי תקופות עיקריות¹. התקופה שעליה נאמר "עולם כמנהגו נוהג", היא זו הראשונה, והיא מהווה מבוא לתקופה השנייה, המאוחרת יותר. בתקופה ההיא אכן ישתנו סדרי העולם, יתבטלו חוקי הטבע הקיימים, ויקויימו כפשוטן ההבטחות שבדברי הנביאים על "וגר זאב עם כבש" וכדומה. אז תתרחש גם תחיית המתים, שהיא אחד מעיקרי היהדות². הקב"ה בכבודו ובעצמו יתגלה אז במלוא זוהרו, בלי שום הסתרים.

יש מחלוקת בין החכמים מתי תתרחש תקופה שנייה זו, וכמה זמן יחלוף מביאת המשיח ועד הכניסה לתקופה השנייה. כמו-כן אין בידינו פרטים רבים על דמותו של העולם בתקופה זו, שהיא באמת מחוץ למערכת המושגים המוכרת לנו. אפשר אולי להחיל גם על כך את הכלל שנותן הרמב"ם³ על מלחמת גוג ומגוג, ביאת אליהו הנביא וכו' - "לא יידע אדם איך יהיו, עד שיהיו".

אולם ידוע לנו, שבתקופה ההיא יתקיים במלואו הייעוד הנבואי⁴: "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר". הדגש כאן הוא על המלים "ונגלה", "וראו". בזמן הזה אנו 'תופסים' את הקב"ה בדרך של אמונה או הבנה (עד כמה ששכלנו מאפשר), תחושות-לב, וכדומה, אך איננו יכולים לראות במוחש את האלוקות. בימות המשיח יתגלה אור-ה' בעולם, באופן שגם הבשר הגשמי ("וראו כל בשר") יראה זאת.

ראייה ושמיעה

תורת החסידות⁵ מסבירה זאת על-פי ההבדל שבין 'ראייה' ל'שמיעה'. אדם עשוי לקבל מידע בשתי דרכים: על-ידי ראיית דברים ועל-ידי שמיעה אודותיהם. הצורה הראשונה מכונה 'ראייה', ואילו הדרך השנייה נקראת 'שמיעה', ויש הבדל מהותי ביותר בין השתיים:

הראייה חודרת עד עומק נשמתו של האדם. דברים שהוא רואה בעיניו מתאמתים אצלו בצורה הברורה ביותר. "במו-עיניי ראיתי זאת", אומר אדם שרצונו להמחיש עד כמה הדבר מוחלט אצלו. לעומת זאת, דברים שמתקבלים על-ידי השמיעה אינם מתאמתים כל-כך בנפש האדם. אדם אינו מתרגש כל-כך מדברים שהוא שומע עליהם, כמו מדברים שהוא רואה במו-עיניו.

משום כך יכולה הראייה לתפוס רק דברים גשמיים, ואילו באמצעות השמיעה אנו יכולים לקבל גם דברים רוחניים: הואיל והראייה חודרת עמוק כל-כך אל הנפש, לא יכול היה האדם להישאר במצבו הנוכחי אילו היה רואה בעיניו את המציאות הרוחנית. על-כן, נמנע מאיתנו לראותה, ויש באפשרותנו רק לשמוע ולדעת עליה בשכלנו, בלא ההתאמתות החזקה של הראייה.

משום כך, יש הבדל מהותי בין הכרתו של האדם במציאות העולם הגשמית לבין הכרתו במציאות האלוקית: את העולם הגשמי הוא רואה, ועל-כן מתקבלת מציאותו בעיניו כדבר מובן מאליו; איש אינו זקוק להוכחות, שהעולם קיים. לעומת זאת, המציאות הרוחנית והאלוקית אינה מתקבלת בפשטות ובטבעיות כזאת. אנו זקוקים לאמונה, להתבוננות, למחשבה, להוכחות שכליות, כדי להגיע להכרה במציאותה. מכאן, שגם לאחר כל ההוכחות וגם לאחר שברור לנו כי המציאות הרוחנית קיימת, עדיין אין היא חודרת לפנימיותנו ואינה מתאמתת בבהירות כזאת, כמו ההכרה במציאות הגשמית הנראית לעינינו.

יתהפכו היוצרות

לעתיד-לבוא יתהפכו היוצרות. המציאות האלוקית תהיה ברורה ומוחלטת, ממש כשם שכיום ברורה ומוחלטת לנו המציאות הגשמית; ואילו המציאות הגשמית תתהפך לדבר שצריך להוכיחו ולהשתכנע בקיומו...

הדבר היחיד שיהיה ברור ומוחשי בימות המשיח ("וראו כל בשר") הוא הכוח האלוקי ("כבוד ה'"), שאותו נראה כולנו כדבר שמהווה את המציאות האמיתית של כל הדברים, ואילו המציאות הפיסית תאבד את תוקפה, ונזדקק למחשבה ולהוכחות כדי להשתכנע שאין היא אחיזת-עיניים.

ולאמיתו של דבר "כבר היה לעולמים" מעין זה. מהפך כזה התרחש בעת מתן-תורה, וזו המשמעות הפנימית של תופעה מיוחדת שאירעה אז - "רואים את הנשמע ושומעים את הנראה". כלומר, דברים שמבחינת מציאות העולם הם 'נשמע', התאמתו אז כדבר הנראה; ואילו הדברים הנראים, איבדו את תוקפם והיו כדברים הנשמעים.

אלא שהגילוי הנפלא הזה, שהיה בעת מתן-תורה, היה ארעי וחלף לו לאחר מכן. העולם טרם היה מוכן להתגלות כזאת. אך בימות המשיח יהיה זה מצב-הקבע של העולם. במשך אלפי השנים שחלפו מאז מתן-תורה הזדככה מציאות העולם על-ידי התורה והמצוות שלמדו וקיימו דורות של יהודים, והעולם כבר מסוגל לשאת אור כזה. בבוא העת, יוסר הלוט מעל העולם, ונראה בעיני בשר איך מתגלה כאן אור-ה', באופן שגם עינינו הגשמיות רואות אותו.

(מתוך הספר "ימות המשיח" בהוצאת "צעירי אגודת חב"ד - המרכז", מאת הרב מנחם ברוד)


ימות המשיח – חב"דפדיה

הם מתגייסים (לא יודע בדיוק כמה אחוזי הגיוס שם, אבל הם לא כמו החרדים, זה בטוח), אבל לעומת הדתיים-לאומיים שמתייחסים לצבא כחלק מהתחייה הלאומית של עם ישראל, כחלק מהגאולה, החב"דניקים מתייחסים אל זה בצורה פרגמטית, שצריך צבא באופן טכני כדי להגן על העם (כך לפחות ידוע לי). אגב, זו תפיסה שדומה גם לתפיסה החילונית את הצבא. הויכוח העקרוני הזה הוא לא רק לגבי הצבא, אלא לגבי כל מוסדות המדינה וכו'.

אבל בחבד הכל סובב סביב השליחות של האדם, אז אולי בטוחים שזו השליחות של הבחורים בגיל הזה...

אני יודעת שבתי ספר של חבד וכאלו לא נחשבים חרדיים אלא ממלכתידתי כי הרבי רצה שאנשים שלא שולחים את הילדים שלהם לחרדי-ישלחו לחבד ויקבלו חינוך מספיק חרדי ומספיק ממלכתי... אז ישיבות חבדניקיות זה כמו הסדר או כמו ישיבות חרדיות?

חשבתי על זה, התלבטתי אם לכתוב את זה. חלק מהמידד של השירות בצה"ל בחב"ד זה המידד של השליחות, שכדי לקדש את שם ה' בעולם ולגרום לשם שלו להיות אהוב בעולם, הם הולכים לצבא (לא יודע בוודאות אם זה השיקול שלהם, אבל זה בהחלט הגיוני). אבל בסופו של דבר אצלם זה רק כלי כדי להגן/לקדש את שם ה' בעולם. מבחינת התפיסה החבדי"ת אין ערך עצמי (ערך מקודש) לצבא. לא כ"כ הבנתי את השאלה שלך בסוף.

נ.ב אינני חב"דניק והדברים נכתבו לפי ראות עיניי. עדיף שתשאלי חב"דניק שיסביר לך את תפיסתם.

אה, עכשיו הבנתי. לא יודע. מניח שבאמצע (יש אפשרות אך לא חובה)

יש ישיבות שהמקובל בהן הוא לעשות פטור (כמו הישיבה בכפר חבד) ויש כאלה שיש להן הסכמים עם הצבא על שירות אחרי שנת לימודים ב770 ורצוי גם חתונה (כמו הישיבה בקרית גת)

שתיהן ישיבות גדולות עם לא מעט תלמידים.

אבל חייבת להדגיש שבסופו של דבר זו תהיה הבחירה האישית של הבחור לכאן או לכאן וזה לא משנה איפה הוא לומד.

באף ישיבה אין איסור מפורש ללכת לצבא (אלא רק מינימום דחיית שירות עד אחרי החתונה) אבל גם אין יותר מידי עידוד לצבא.

לדוגמא במשפחה שלי חלק עשו פטור משירות וחלק שירתו.

אחת הבעיות המרכזיות שגורמות להמון בחורים להוציא פטור זה שהצבא עושה להם בעיות עם שנת הלימודים ב770 אחרי 3 שנים בישיבה גדולה ואף בחור לא רוצה להיות עריק ולהסתבך.

התוצאה היא שחלק מהבחורים עושים פטור וחלק חותמים על הסכם מסויים שדוחה להם את השירות לאחרי החתונה.

לרוב מי שעשה פטור כבר לא יעשה צבא, אם כי יש כאלה שמבטלים אותו (לפעמים אפילו בגיל 30+ ואז הם מתגייסים לפיקוד העורף, הרבנות או כל מיני דברים בסגנון).

תודה

ראיתי כבר בזמנו את העלונים שמתארים איך יבוא המשיח ואז משבר האקלים ייעלם כהרף עין (ועוד נגזרה מכך מסקנה שאין מה להיות מוטרדים).
לחשוב שמחנות הפליטים הרעילים והמסוכנים - והעמוסים אנשים מלאי שיטנה ומשטמה לישראל - משמשים כאיזה מטה זעם הולוגרפי תיאולוגי, זה בערך אותו ההיגיון.

אגב, העלונים ההם הופיעו למיטב זכרוני עוד כשבחיים היתה חיותו, אבל גם אם אני טועה בכרונולוגיה הזו אזי מכל מקום הם הופיעו כשהמשיחיזם שלאחר המוות עוד היה בשיאו.

מובן שכל התפיסה הזו נשענת על ימי ההאדרה המטורללת למבצע "סופה במדבר" (שחרור כוויית מהפלישה העירקית) ותום הקומוניזם במדינות הסובייטיות-לשעבר, שיצרו שבתאות ברורה ומובהקת.