בואו נדבר דוגרי: למה אנחנו לא אוהבים את תשעה באב? כן, עובדה, לא אוהבים! מי שאוהב את תשעה באב, שיקום! אף אחד לא קם. כן, זה יום בכלל לא נחמד וממש לא פשוט. מחכים שהוא יעבור ונחזור לנשום בשלווה בחווה, בים או בסקי.
אבל למה? למה אנחנו כל כך לא אוהבים את תשעה באב? למה כל כך קשה לנו ביום הזה? למה אנחנו מתאמצים ללכת לבית הכנסת? מתאמצים לבכות? מתאמצים לשקר שזה כואב? למה אנחנו רק מחכים שהוא יעבור ושעוד שעה תחלוף, ובסתר בסתר מצפים לחזור למוזיקה, לשירים, לשמחה, לחופש... למה?
מה יש ביום הזה שעושה לנו כל כך לא טוב בלב, שמרחיק אותנו מהשם ומכניס בנו עצב גדול? מה יש ביום הזה "תשעה באב"? למה ביום אחד בשנה, שמתבקש מאיתנו להיות בו בעצבות, אנחנו רוצים שמחה? למה קשה לנו להיות עצובים ולהרגיש את הצער? מהו הדבר הזה שמרחיק אותנו שנות דור מתחושת הגלות?
כי היצר הרע חיבר לנו בין בכי על החורבן לבין אשמה; כי למדנו שנחרב הבית בגלל שמישהו היה שם אשם - ומאז ועד היום אנחנו אשמים, כאילו יד רודפת אותנו ומאשימה 'בית המקדש לא נבנה, בגללך. אתה רשע ולא צדיק, אתה חיללת, אתה החרבת, הכל בגללך!'.
וכמו עיניים רושפות שנאה מביטות בנו בכעס, ואנחנו מתחננים מולן ומבקשים סליחה, אבל זה לא עוזר. כי נולדנו אשמים - ואשמים נמות! אין כפרה למכתנו! אנחנו מנסים לכפר, מנסים להתגלגל ברחובות, להיות בצער, בעצבות, בעניות ובדלות, גוזרים על עצמנו גלות מדי יום והולכים עם פנים של אבלים, מסכימים עם הלא טוב והאשמה שנצמדו אלינו ומענישים את עצמנו רגע-רגע, כי אולי רק אז תהיה לנו כפרה קטנה... וגם אז עדיין לא.
לא יעזור שעשינו תשובה אתמול, ולא תעזור תשובה של מחר. הפנמנו שאנחנו רעים ולא טובים והכל בגללנו. לא משנה כמה שנתחנן שאנחנו באמת טובים ולא רעים, שאנחנו כן אוהבים את השם ורק מפחדים.
אז למה שנרצה את תשעה באב? למה שנבכה באמת אם יש לנו תחושה כואבת כל כך שהכל בגללנו ואשמים אנחנו ואין לנו תקווה, הרי אנחנו מתחננים יום יום שאנחנו לא אשמים, מנסים לבקש סליחה, מרגישים רדופים אשמה, ופוחדים עד אימה...
מי מאיתנו מאמין שמחר, אם השם יבוא לכאן, הוא יקבל את פניו בשמחה, בלי קמצוץ של כעס ואכזבה על הפנים? מי מאתנו מאמין שמחר, כשיבוא גואל, הוא יהיה הראשון שיעמוד לידו על הסוס?
אף אחד! למה? כי ככה גדלנו: לא משנה כמה מצוות עשינו, כמה צדקות נתנו, כמה ויתורים ויתרנו, כמה התגברויות התגברנו ואלו הורים טובים אנחנו משתדלים להיות. לא משנה כלום. כי גדלנו באמונה שאנחנו אשמים, שחורבן הבית בגללנו ושכל הבכי היום ברחובות הוא באשמתנו. אז למה שנתחבר, אם כל הזמן אומרים שזה אנחנו.
נדמיין לעצמנו ילד קטן שמאשימים אותו בחורבן של משחק יקר שעלה מאות שקלים. מה יותר סיכוי שיקרה, שהוא יתחבר לאבל על המשחק או לפחד מאשמה? ברור שלאשמה. זה בדיוק מה שקורה לנו.
"בנים אתם להשם". זאת עובדה. ומה אנחנו מרגישים? "אבל אשמים אנחנו". כך לא ניתן לבכות או לעשות תשובה, אי אפשר. וזה לא בגלל הצום. ימים שלמים עברנו בלי שאכלנו כלום.
אז מה עושים? בוכים על החורבן. על החורבן הזה בדיוק: על איך שהחריבו לנו את האמונה באהבת השם אלינו ועל איך שנחרב לנו האמון בטוב שלנו.
מסתכלים לאבא בשמים ואומרים לו: ''אבא, היום חורבן! אני יודע. אבא, היום אתה עצוב, אני יודע, אני רואה, אני מרגיש! גם אני עצוב, אבא. אבל אבא, אתה יודע, אני מרגיש אשם. אני מרגיש שאני לא בסדר, שאתה כועס עלי, שאתה לא מרוצה, שאני רע וכל החורבן הזה בגללי. לא יכול להתחבר לעצב הזה כשאני אשם בכל הסיפור הזה. אנא אבא, תנקה אותי מאשמה. תן לי להבין שאני טוב! שאני רוצה טוב! שהחורבן הזה הוא לא בגללי, הוא מהקליפות שמסתובבות כאן מסביב".
"אבא, ביום הזה של החורבן אני מרים דגל לבן. מרים דגל שקוראים לו 'אני טוב'. אני רוצה טוב ואני הולך לטוב. מכאן - שנינו ביחד נבנה את בית המקדש השלישי בקרוב".
