אנחנו כל הזמן מוצאים סימנים,
הוכחות, רגשות, שהנה, אוטוטו מגיעה גאולה.
הנה כבר, עוד רגע קטן והכל מסתדר.
השמיים היום כ"כ יפים שבטוח עוד רגע יורד ביהמ"ק.
אחרי גירוש כל כך נורא, בטוח יגיע משיח.
שינויים מטורפים בכל המזה"ת - בטוח מובילים לשינוי האולטימטיבי בעולם.
פטירה של רב כ"כ גדול - בטוח מסמל על משהו חדש שעומד לקרות.
רצח כ"כ נורא (רק תבחרו, לא חסר) בטוח מוביל לגאולה.
עקידה אחרונה לפני אור גדול.
בכל ארוע, בכל מאורע,
המחשבה הראשונה היא על הגאולה.
גם כשאנחנו לכאורה שוכחים,
מופיע אירוע חדש שמבהיר לנו כמה אנחנו זוכרים וחשים,
כמה אנחנו כאובים וחסרים.
ככה גם באירועים פרטיים.
אחרי ראש השנה כזה - בטוח חתונה.
ההצעה הזאת מרגישה ממש ממש ממש כמו ההצעה האחרונה.
הבחור הזה - ממש כאילו נברא בשבילי.
כל מאורע - תקווה אמונה והתרסקות.
הדמעות מתחלשות, התקוות נראות שמתפוגגות,
עד הסימן הבא. התחושה - שמעכשיו הכל הולך להסתדר.
טוב שיש לנו סימנים, טוב שיש לנו דמיונות ואמונות.
לולי הם החיים היו רצף של נפילות.
גם בתקווה לגאולה פרטית, גם בתקווה לגאולה לאומית -
התקוות והאמונות מחזיקות ומחזקות אותנו בין הנפילות.
