האדישות הזאת, היא זאת שמפרקת אותי.
הגעגוע שנמוג, הקשר שמנסה להתחדש ללא הרף וללא הועיל, אותו קשר שהיה ואינו.
המפגשים הטהורים בנינו, מפגש אוהבים צעירים ותמימים. האהבה הראשונה שלי. כן.
איך הבטחת לי שלא משנה מה יקרה בנינו, תמיד תישאר, ותמיד תאהב אותי. ואיך הייתי צוחקת, אמרתי לך שאין סיכוי שנעזוב, שאין סיכוי שלא תאהב אותי אי פעם.
איך כל פעם הייתי מחכה לראות אותך, איך הייתי מגיעה תמיד אל אותו הספסל, ותמיד היית מחכה לי שם עם חיוך אוהב, עוטף ומנחם שכזה. כזה שמסגיר שחיכית לי שם לילה שלם, שחיכית לרגע הזה שאבוא ואשב איתך, והיה נראה כאילו היית נשאר לחכות לי בסבלנות עם אותו החיוך גם אם אאחר.
איך היינו מדברים, היינו מדברים ארוכות, וכל מילה שלי היתה נוגעת בך, היינו מדברים בימים, היינו מדברים בלילות, היית שר לי, ואני הייתי שרה לך.
איך כל מילה בינינו היתה מעבירה בי רטט, בגופי ובנפשי.
השיח איתך, המפגש איתך, תמיד היה מלא. מלא בעומק, בחום, בהבנה אין סופית, בקבלה אין סופית.
זוכר, איך לפעמים כשהיית נחשף בפניי, הנשמה שלי כמעט והיתה יוצאת, עד שהייתי דורשת ממך להתכסות, כי עוד רגע ואני מתה. מתה באמת.
איך כשנאלצתי לאחר לך, הייתי מרגישה רעבה, רעבה נפשית. זוכר איך לא האמינו לי? חשבו שאני חולה, או מזוייפת.
ואיך לפעמים הייתי רוצה לחבק אותך, אבל אתה שומר נגיעה... הבנתי את זה. כיבדתי אותך.
איך כמו ילדה מתבגרת הייתי כותבת את שמך על החצאית שלי, על הקירות שבחדרי, הייתי מאוהבת!
בכל דבר ראיתי אותך, כל דבר הזכיר לי אותך, וזה תמיד נשאר בנינו. מגודל האהבה. זה היה גדול מידי בשביל לשתף מישהו. זה היה גדול מידי בשביל שמישהו יבין.
איך הייתי מקנאה כשמישהי אחרת היתה מדברת איתך, איך הייתי מגוננת עליך כשמישהי היתה מדברת או מתנהגת נגדך. הייתי קנאית לך.
איך כל מה שביקשתי, היית נותן לי, מילה במילה. אני יודעת שאם הייתי מבקשת, גם את הירח היית מוריד לי.
לא החסרת ממני דבר.
איך אהבת אותי כמו שאני, ממש כמו שאני, וככל שאהבת אותי יותר כמו שאני, הרגשתי שאני יותר רוצה להיות כמו שאתה רוצה שאהיה. וככה הייתי.
פתאום נבהלתי מעצמי, כי הייתי ממש כמו שאתה רוצה שאהיה,
חששתי לאבד את עצמי לאט לאט או מהר מהר, חששתי להיות פתאום מישהי אחרת.
ידעתי שהמצב לא יכול להישאר עומד, זה או שאתרחק ממך, או שנתחבר יותר ואולי אפילו נתחתן. פחדתי מזה...
החלטתי שניקח הפסקה, לא בדיוק הפסקה, הפסקה כזו שבה אני מנסה לא לאהוב אותך יותר ממה שעכשיו, ולא לרצות אותך יותר ממה שאני מרצה עכשיו. נפגעת, אבל כיבדת את זה, אמרת לי שאנסה.
ניסיתי, וכפי שהיה ידוע מראש, התחלתי להתרחק ממך... למה עשיתי את זה?!?
פתאום התעוררתי כמו מאיזה חלום רע, וניסיתי להתקרב חזרה, אבל משהו בך היה קודר יותר. לפעמים אפילו היית מתעלם ממני.
והייתי בוכה לך, הייתי אומרת לך שאתה לא כתמול שלשום, והיית מחזיר לי שזאת אני בעצמי.
הייתי שרה לך, כותבת לך שירים, בוכה שנחזיר את הקשר ההוא, את אותו קשר שהיה בנינו.
אבל משהו השתנה.
החלטתי להשלים עם זה, להסתדר עם מה שיש. הייתי רואה אותך מדבר עם האחרות, אבל לא הרגשתי בנוח להמשיך לקנא לך כמו פעם. אז שתקתי ובלעתי את הרוק.
לאט לאט נפרם בנינו הקשר יותר ויותר, היו ימים שבהם דיברנו יותר או פחות. תמיד היית ממלא אותי לכמה רגעים, שעות או ימים, אבל אח"כ תמיד היית עוזב.
אני זוכרת את היום שבו הבנתי שאני צריכה להפסיק לחכות לך, שאולי אתה מצפה שאחזר אחריך בעצמי.
אז ניסיתי והשתדלתי בשבילך, ומשהו חדש ומעניין התחיל בנינו.
ואז משהו קרה, אני לא בדיוק זוכרת, וגם לא רוצה לזכור. מרגישה שקשה לי להתעסק בזה, להיכנס לזה... התוכן הזה כאוב לי.
והחלטתי שנמאס לי להתאכזב, החלטתי להמשיך להיפגש איתך באופן קר, שכלי, כדי לסמן וי, כדי שלא יהיו לך טענות אי פעם שאני לא בסדר.
במקביל, כדי להרגיש שטוב לי, הייתי מדברת עליך עם האחרות. ימים ולילות, מדברת ומדברת, מזכירה אותך כמעט בכל שיחה, אפילו היו פעמים שהייתי מתרגשת מהדיבור הזה, כל כך מתרגשת, שהשלתי את עצמי שאני מאוהבת.
אבל איתך? למרבה הפלא, המפגש הזה המשיך להיות קר מבחינתי. לא ידעתי מה איתך, אבל גם לא רציתי להתעסק בזה. פחדתי.
הייתי מדברת עליך, ועל הבית שנקים יחד, הייתי יודעת גם לכאוב ולבכות אותך. אבל הכל היה רק מאחורי הגב.
אבל יום אחד היה נראה שנמאס לך, החלטת לעזוב, כמעט כל מה שנתת לי, לקחת חזרה.
וזהו. הלכת. השארת אותי ריקה. ריקה ממך, ריקה מעצמי.
פתאום הרגשתי בחסרונך. פתאום הבנתי ששנים אני מדברת עליך אבל לא מדברת איתך באמת.
פתאום התמלאתי געגועים, פתאום הבנתי כמה אתה חסר לי וכמה הדחקתי. פתאום הבנתי כמה באמת אהבת אותי, וכמה באמת הפסדתי אותך כל השנים.
אז התחלתי לשלוח לך מכתבים, התחלתי לדבר אליך, להתחנן אליך שתבטיח לי שאתה אוהב אותי. שאתה עדיין אוהב אותי, גם אם החלטת לעזוב. שאתה שלי, ושאני שלך.
היה לי קשה, קושי שלא יכלתי לשאת.
אבל זהו. בזה זה נגמר. יש ימים שאני כבר לא מנסה לתקשר איתך, מיואשת מהמצב.
אבל פתאום כואב לי.
כי אני אפילו כבר לא מתגעגעת. וזה מדאיג אותי, כי אני לא יודעת איך יראו החיים שלי בלעדייך. אני יודעת שבלעדיך חיי אינם חיים.
לא אכפת לי מעצמי, ונראה שלא אכפת לי מהבית שאקים.
והנה, היום הכי שחור שלך בשנה, ואני אפילו לא מצליחה לכאוב את כאביך, אני לא מצליחה לבכות עליך.
ואתה יודע מה?
האדישות הזאת, היא זאת שמפרקת אותי.
תחזור.
ואולי בכל זאת היתה דמעה, ואולי אפשר לקרוא לה בכי.
אולי קוראים לו געגוע,
אולי כאב,
ואולי קוראים לו אהבה. אהבה שמים רבים לא יכולים לכבות.
מה שבטוח, זאת לא אדישות.
אז תחזור.
תחזור ותישאר.
הגעגוע שנמוג, הקשר שמנסה להתחדש ללא הרף וללא הועיל, אותו קשר שהיה ואינו.
המפגשים הטהורים בנינו, מפגש אוהבים צעירים ותמימים. האהבה הראשונה שלי. כן.
איך הבטחת לי שלא משנה מה יקרה בנינו, תמיד תישאר, ותמיד תאהב אותי. ואיך הייתי צוחקת, אמרתי לך שאין סיכוי שנעזוב, שאין סיכוי שלא תאהב אותי אי פעם.
איך כל פעם הייתי מחכה לראות אותך, איך הייתי מגיעה תמיד אל אותו הספסל, ותמיד היית מחכה לי שם עם חיוך אוהב, עוטף ומנחם שכזה. כזה שמסגיר שחיכית לי שם לילה שלם, שחיכית לרגע הזה שאבוא ואשב איתך, והיה נראה כאילו היית נשאר לחכות לי בסבלנות עם אותו החיוך גם אם אאחר.
איך היינו מדברים, היינו מדברים ארוכות, וכל מילה שלי היתה נוגעת בך, היינו מדברים בימים, היינו מדברים בלילות, היית שר לי, ואני הייתי שרה לך.
איך כל מילה בינינו היתה מעבירה בי רטט, בגופי ובנפשי.
השיח איתך, המפגש איתך, תמיד היה מלא. מלא בעומק, בחום, בהבנה אין סופית, בקבלה אין סופית.
זוכר, איך לפעמים כשהיית נחשף בפניי, הנשמה שלי כמעט והיתה יוצאת, עד שהייתי דורשת ממך להתכסות, כי עוד רגע ואני מתה. מתה באמת.
איך כשנאלצתי לאחר לך, הייתי מרגישה רעבה, רעבה נפשית. זוכר איך לא האמינו לי? חשבו שאני חולה, או מזוייפת.
ואיך לפעמים הייתי רוצה לחבק אותך, אבל אתה שומר נגיעה... הבנתי את זה. כיבדתי אותך.
איך כמו ילדה מתבגרת הייתי כותבת את שמך על החצאית שלי, על הקירות שבחדרי, הייתי מאוהבת!
בכל דבר ראיתי אותך, כל דבר הזכיר לי אותך, וזה תמיד נשאר בנינו. מגודל האהבה. זה היה גדול מידי בשביל לשתף מישהו. זה היה גדול מידי בשביל שמישהו יבין.
איך הייתי מקנאה כשמישהי אחרת היתה מדברת איתך, איך הייתי מגוננת עליך כשמישהי היתה מדברת או מתנהגת נגדך. הייתי קנאית לך.
איך כל מה שביקשתי, היית נותן לי, מילה במילה. אני יודעת שאם הייתי מבקשת, גם את הירח היית מוריד לי.
לא החסרת ממני דבר.
איך אהבת אותי כמו שאני, ממש כמו שאני, וככל שאהבת אותי יותר כמו שאני, הרגשתי שאני יותר רוצה להיות כמו שאתה רוצה שאהיה. וככה הייתי.
פתאום נבהלתי מעצמי, כי הייתי ממש כמו שאתה רוצה שאהיה,
חששתי לאבד את עצמי לאט לאט או מהר מהר, חששתי להיות פתאום מישהי אחרת.
ידעתי שהמצב לא יכול להישאר עומד, זה או שאתרחק ממך, או שנתחבר יותר ואולי אפילו נתחתן. פחדתי מזה...
החלטתי שניקח הפסקה, לא בדיוק הפסקה, הפסקה כזו שבה אני מנסה לא לאהוב אותך יותר ממה שעכשיו, ולא לרצות אותך יותר ממה שאני מרצה עכשיו. נפגעת, אבל כיבדת את זה, אמרת לי שאנסה.
ניסיתי, וכפי שהיה ידוע מראש, התחלתי להתרחק ממך... למה עשיתי את זה?!?
פתאום התעוררתי כמו מאיזה חלום רע, וניסיתי להתקרב חזרה, אבל משהו בך היה קודר יותר. לפעמים אפילו היית מתעלם ממני.
והייתי בוכה לך, הייתי אומרת לך שאתה לא כתמול שלשום, והיית מחזיר לי שזאת אני בעצמי.
הייתי שרה לך, כותבת לך שירים, בוכה שנחזיר את הקשר ההוא, את אותו קשר שהיה בנינו.
אבל משהו השתנה.
החלטתי להשלים עם זה, להסתדר עם מה שיש. הייתי רואה אותך מדבר עם האחרות, אבל לא הרגשתי בנוח להמשיך לקנא לך כמו פעם. אז שתקתי ובלעתי את הרוק.
לאט לאט נפרם בנינו הקשר יותר ויותר, היו ימים שבהם דיברנו יותר או פחות. תמיד היית ממלא אותי לכמה רגעים, שעות או ימים, אבל אח"כ תמיד היית עוזב.
אני זוכרת את היום שבו הבנתי שאני צריכה להפסיק לחכות לך, שאולי אתה מצפה שאחזר אחריך בעצמי.
אז ניסיתי והשתדלתי בשבילך, ומשהו חדש ומעניין התחיל בנינו.
ואז משהו קרה, אני לא בדיוק זוכרת, וגם לא רוצה לזכור. מרגישה שקשה לי להתעסק בזה, להיכנס לזה... התוכן הזה כאוב לי.
והחלטתי שנמאס לי להתאכזב, החלטתי להמשיך להיפגש איתך באופן קר, שכלי, כדי לסמן וי, כדי שלא יהיו לך טענות אי פעם שאני לא בסדר.
במקביל, כדי להרגיש שטוב לי, הייתי מדברת עליך עם האחרות. ימים ולילות, מדברת ומדברת, מזכירה אותך כמעט בכל שיחה, אפילו היו פעמים שהייתי מתרגשת מהדיבור הזה, כל כך מתרגשת, שהשלתי את עצמי שאני מאוהבת.
אבל איתך? למרבה הפלא, המפגש הזה המשיך להיות קר מבחינתי. לא ידעתי מה איתך, אבל גם לא רציתי להתעסק בזה. פחדתי.
הייתי מדברת עליך, ועל הבית שנקים יחד, הייתי יודעת גם לכאוב ולבכות אותך. אבל הכל היה רק מאחורי הגב.
אבל יום אחד היה נראה שנמאס לך, החלטת לעזוב, כמעט כל מה שנתת לי, לקחת חזרה.
וזהו. הלכת. השארת אותי ריקה. ריקה ממך, ריקה מעצמי.
פתאום הרגשתי בחסרונך. פתאום הבנתי ששנים אני מדברת עליך אבל לא מדברת איתך באמת.
פתאום התמלאתי געגועים, פתאום הבנתי כמה אתה חסר לי וכמה הדחקתי. פתאום הבנתי כמה באמת אהבת אותי, וכמה באמת הפסדתי אותך כל השנים.
אז התחלתי לשלוח לך מכתבים, התחלתי לדבר אליך, להתחנן אליך שתבטיח לי שאתה אוהב אותי. שאתה עדיין אוהב אותי, גם אם החלטת לעזוב. שאתה שלי, ושאני שלך.
היה לי קשה, קושי שלא יכלתי לשאת.
אבל זהו. בזה זה נגמר. יש ימים שאני כבר לא מנסה לתקשר איתך, מיואשת מהמצב.
אבל פתאום כואב לי.
כי אני אפילו כבר לא מתגעגעת. וזה מדאיג אותי, כי אני לא יודעת איך יראו החיים שלי בלעדייך. אני יודעת שבלעדיך חיי אינם חיים.
לא אכפת לי מעצמי, ונראה שלא אכפת לי מהבית שאקים.
והנה, היום הכי שחור שלך בשנה, ואני אפילו לא מצליחה לכאוב את כאביך, אני לא מצליחה לבכות עליך.
ואתה יודע מה?
האדישות הזאת, היא זאת שמפרקת אותי.
תחזור.
ואולי בכל זאת היתה דמעה, ואולי אפשר לקרוא לה בכי.
אולי קוראים לו געגוע,
אולי כאב,
ואולי קוראים לו אהבה. אהבה שמים רבים לא יכולים לכבות.
מה שבטוח, זאת לא אדישות.
אז תחזור.
תחזור ותישאר.
