"היה לו מבט של שנאה בעניים הוא הסתכל עלי, צעק אללה וואכבר והתחיל לדקור. ראיתי אותו רוצח את אבא שלי ואת אמא שלי. אמא צעקה וצעקה אבל לאט לאט כוחותיה אזלו, והיא נפלה על הרצפה מתבוססת בדמיה. רצתי עם מי שהיה שם כמה שיותר רחוק והתקשרנו למשטרה. מרחוק עדיין הדהדו לי בראש הצעקות של אמי, אהובתי. הצעקות האחרונות שלה לפני שעלתה נשמתה. ראיתי את החיית אדם הזאת מכניס לה את הסכין פעם אחר פעם לתוך הבטן. איך הזרמי דם משפריצים מתוך הבטן שלי אמא שלי. וזהו, זה מה שאני זוכר."
חברים יקרים, עשרות אלפי יהודים, אחים שלנו, חוו דברים דומים ממה שתואר פה. מילדים קטנים שרואים את אבא שלהם נרצח לנגד עניהם, ועד לילדה בת שתיים עשרה שחוזרת בליל שבת אחרי פעולה הביתה ורואה את כל המשפחה שלה שחוטה לנגד עניה. רואה את אחיה הקטן שחוט על מיטתו ואת אחותה הקטנה גם כן, בתוך הערסל.
אין לנו בית מקדש.
ביום ט' באב, היום בו כולנו מתייחדים עם חורבן הבית, כולנו, אנו צריכים לשקוע במחשבתנו דווקא בדברים אלו. יכול להיות שזה ממש לא נעים, ואפילו כואב, אך אם זה מה שיגרום לנו לזעוק אל ה' באמת, להרים את הראש כלפי שמי-ה ולצעוק אליו יתברך, זה מה שמוטל עלינו.
יש כמה סוגים של אנשים בט' באב. יש אנשים שלא מבינים כלום. לא מבינים מה רוצים מהם, חושבים שצום זה מעמסה, זה לא מועיל וזה מיותר. אז יש להם רשימה של סדרות שאותם הם יראו בצום. את כל התוכניות של ארץ נהדרת ואת כל הסרטים שיש להם בדיסק און קי. ויש רמה אחת מעל. הם כן מבינים שזה חשוב, ואפילו נצרך, אבל הם לא יודעים איך להתחבר לזה, איך לחיות את זה. הם רוצים לבכות, רוצים להתחבר. אבל אן להם כלים. אז הם נכנסים ליו טיוב כותבים "גוש קטיף" ורואים את כל הסרטים על גוש קטיף. וזה יפה, שלא תבינו אותי לא נכון אבל זה עדיין לא זה.
בשביל באמת להרגיש את זה, ולחיות את זה, עלינו לעשות דמיון מודרך. כן כן, שמעתם נכון, דמיון מודרך. קחו הפסקה רגע לעצמיכם, כנסו לחדר, תפרסו סדין על הרצפה ותשכבו עליו (עבר כבר חצות היום אז מותר לעשות זאת על המיטה). תרפו את כל הגוף ותנשמו עמוק. אל תשאירו אף שריר מופעל, אפילו לא הקטן ביותר. תרפו את כל הגוף. ואז תטיילו בעולם שבו בית המקדש ניצב בהר הבית. בעולם שבו אם עשית עבירה אתה הולך לבית המקדש עם קורבן, הלווים שיודעים לקרוא פנים מבינים בדיוק איזה ניגון לנגן לך. ואתה מקריב את הקורבן לקול נגינתם של הלויים, ניגון מהנשמה, ניגון נשגב ונורא, בקדושה וטהרה אמתית. באש של אהבת ה' שיוקדת בליבך. ואחרי שהקורבן עולה לקודשה בריך הוא, אתה נקי. לגמרי לגמרי. טהור כביאתך לעולם. והלווים הקדושים, שרואים את פניך, מנגנים ניגון אחר. ניגון דביקות שמח, ואתה רוקד בשמחה עצומה, בהשתוקקות גדולה ובכיסופים גדולים לו יתברך.
תדמיין, שאתה ועוד מילוניי יהודים עולים להר הבית, הקרבת קורבן פסח. כוהנים בעבודתם, לווים בשירם ובזמרם. ואתה כורע משתחווה ומודה, לא-ל חי, בביתו שלו.
ואחרי הדמיון, שתפליג במחשבתך לעולם המדהים הזה, למציאות שהולכת ונרקמת, לדבר שקרב ובא, תתחיל לזעוק אל ה'. תתחיל לצעוק אליו יתברך. אבא! אני רוצה בית מקדש, אני רוצה הקרבת קורבן! אחרי שתבין ותחוש תצליח ממש לחיות את, וממש תצפה, תכסוף ותייחל לרגע הזה. שתדמיין את "תעלינו בשמחה לארצנו ותטעינו בגבולנו. ושם נעשה לפינך את קורבנות חובותינו, תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם. את מוספי ראש החודש הזה נעשה ונקריב לפניך באהבה כמצוות רצונך". אחרי שנצליח לחיות את זה ו'להיות' בזה יהיה לנו הרבה יותר קל לרצות את זה.
מסופר על הרב הקדוש מאפטא זי"ע שנכנס אליו יהודי ותינה לפניו את כל צרותיו, והיה נראה לו שלא משתתף בצערו כל כך. וסיפר לו היהודי על בעיות בפרנסה, ובעיות בשלום בית והרב לא מסתכל עליו. ואז אמר לו הרב מאפטא, ומה עם זה שלא הקריבו היום את קורבן התמיד? על זה אינך דואג כלל??
"והראינו בבינינו ושמחינו בתיקונו. והשב כוהנים לעבודתם ולווים לשירם ולזמרם. ושם נעלה ונראה, ונשתחווה לפניך שלוש פעמי רגלינו"
