נמאס לי.

לאחרונה אני רגישה שאין לי רצון. זהו. אני אסחב את הצום עוד שעתיים-שלוש-ארבע וזהו. נשבר לי מהצום. נשבר לי מהניסיונות הכושלים והבלתי מובנים להתחבר. אני מוותרת. נמאס. לפחות תסביר לי למה להתחבר. למה מללשון מדוע. אבל:אני לא עושה כרגע מאמצים להתחבר. רוצה, תאכיל אותי בכפית.

ואני יודעת שזה לא בסדר להתנות כאלה תנאים.

אבל זה אני כרגע.

אוף. נמאס.

אילו היה לי סמארטפון. או טאבלט. או מחשב נייד.

אז הייתי יכולה להיות עכשיו בפורום.

ואז אולי מישהו היה עוזר לי.

והייתי יכולה לשמוע שיחות בלי לפחד שאני אבכה באמצע.

כי לא היה אכפת לי לבכות, בחדר.

יש. אבא הסכים בטאבלט שלו.

אני כועסת. כ"כ כועסת.

למה היא לא הסכימה לי ללכת?

מה אכפת לה?

לא נעצרים.

אז מה הבעיה?

שזה לא משרת את האידאלים שלה?

היא חושבת שזה בגלל לחץ חברתי וכי אני רוצה להיות קולית.

אולי.

אבל זה גם מעבר לזה.

אני רוצה גם קודם כל לא להיות בבית.

וגם לעשות סיבוב שערים.

היא אפילו לא יןדעת כמה זה חשוב לי.

היא חושבת שזה משתווה לשבת אצל ברוך מרזל. פחח. אפילו לא מתקרב.

אני רוצה באמת להיות בירושלים.

אני צריכה להבהיר לה כממה זה חשוב לי.

אני לא באמת חושבת ככה, נכון?????

הגשמה של חלום היא בעצם גם לוויה שלו.

וזב עצוב, כי זה גורם לא לרצות להגשים את החלום כדי לא לקבור אותו.

ובגלל זה אני לא רוצה בית מקדש. כי בית מקדש מבחינתי פרושו קבירה של חלום.

להפסיק משהו שכבר התאהבתי בו- החתירה והכמיהה התמידית לביאת גואל.

הצפתי קצת..

וזה קצת עצוב.

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....