''נגיד ילד מכור לפגיעות ועקיצות, כל היום יורד על חברים שלו מעליב ומסתכסך. אם ישאלו אותו למה הוא עושה את זה? הוא מן הסתם יענה- אני כזה, אני אכזרי, אני ילד רע, אני אוהב לעשות רע. למה הוא יגיד את זה? כי המודע שלו משלים את התמונה, פעם המורה צעק עליו שהוא ילד רע, והנה זה מסתדר לו- הוא עושה רע = הוא רע. ''

הדבר שאתה מציג פה הוא ''אמונות מגבילות'' שאותו ילד חי לפיהן.

הוא לא מאמין שהוא יכול להשתנות, אז הוא הדביק לעצמו את התווית שהוא ''ילד רע'' והוא לא יכול לעשות שום דבר על מנת לשנות את זה.

צועקים עליו>משתחרר אצלו סרוטונין>ככה הוא מבין שמה שהוא עשה , גורם לו להרגיש רע וסביר להניח שלא יעשה את זה שוב.

אם הוא עושה משהו טוב, ומחמיאים לו ומעריכים אתו>משתחרר אצלו דופמין>הוא ירגיש טוב עם עצמו, יבין שמה שהוא עשה גורם לו להרגיש טוב וינסה לעשות את זה שוב.

יש לזה שם פסיכולוגי, זה נקרא ''התניה אופרנטית''.

הוא יגיד שהוא רע, שככה הוא, מפני שהוא תקוע באמונה שהוא לא יכול להפסיק להתנהג כך,והוא לא יכול לשנות בעצמו את זה.

לגבי המאמר עצמו:

נקודה למחשבה,כמו שכתבו פה מעליי.תודה רבה!

הדברים שכתבת לא מדויקים.

הילד לא יגיד שהוא ילד רע מפני שהמורה שלו צעק עליו,ברגע שהמורה שלו צועק עליו משתחרר אצלו סרוטונין והוא מבין שהוא עושה מעשה לא טוב,וכנראה שהוא לא יעשה זאת יותר.מסכים איתי עד פה?מצוין.

הילד יגיד שהוא ילד רע מפני שהוא חי באמונה מגבילה שאומרת לו שהוא ככה,בעיקר בגלל החברה של היום.אם הרב שלי יצעק עליי שאני ילד רע,ואני אתנהג כמו ילד רע...וישאלו אותי ''למה אתה מתנהג כך''? אז אתה באמת חושב שאענה ''כי אני ילד רע'' מפני שהרב שלי אמר את זה,פעם אחת,דעה אחת? אמונות מגבילות לא נוצרות בגלל אמירה של איש אחד.בוא ניקח דוגמה אחרת:

דני הולך כל יום לבית הספר ומקבל עלבונות על המראה שלו,כמה שהוא מכוער.דני החליט יום אחד להסתגר בבית,וכשבאו ושאלו אתו למה הוא בבית ולא יוצא,הוא עונה ''ככה טוב לי,אני מאושר פה.יש לי פה כל מה שאני צריך''.האם דני באמת מאושר?לא.נניח שרק אחד מהילדים היה אומר לדני שהוא ילד מכוער,ומעולם הוא לא שמע שהוא ילד מכוער יותר,אתה באמת חושב,שדני יסתגר בבית שלו,עם האמונה המגבילה שאומרת שהוא לא יכול להשיג חברויות מפני שהוא מכוער?

הבנתי.אין תגובה.שתיקה כהודאה.פעם הבאה,בדוק את עצמך.לילה טוב.

צריך להזכיר את זה מידי פעם.

רק נקודה קטנה: האדם רע ביסודו, הוא לא טוב.

אולי לכן צריך להיות חיוביים, כדי לברר ולחזק את הטוב.

זה כתוב בתנך. פעמיים.

שהגויים מיסודם הם רעים

והיהודים טובים.

אבל לא יודעת

אבל אנחנו לא בנויים רק ממנה.

להם אין

ואנחנו *גם* טובים.

ואחרי המבול.

אאלט.

אבל מה האדם בלי יצר?

אולי הייתי צריכה לכתוב ככה: בגלל שהאדם טוב והיצר לכאורה שולט אצל רוב האנשים אז צריך להזכיר ולחזק את הטוב שמחוץ ליצר.

ככה טוב?

(גם @חותם-צורי)

"כי יצר לב האדם רק רע כל היום",

"כי יצר לב האדם רע מנעוריו".

אה, אולי הוא כן טוב בשורש; אבל זה לא רלוונטי, כי הוא הפך לרע.

לא יכול להיות ששנינו צודקים כל עוד אנחנו לא אוחזים באותה דעה,

רק לתורה יש 70 פנים.

תודה.

אחת טובה יותר ואחת הרבה פחות.

את רוצה להיכנס לזה?

נפש אלוקית ונפש בהמית.

יש את הנפש האלוקית, שהיא חלק אלוקה ממעל. היא דוחפת אותנו ורוצה שנעשה דברים טובים (יצה"ט כזה), ויש את את הבהמית, (החיונית) שהיא בעצם דוחפת אותנו לדברים הגשמיים. היא שולחת אותנו לאכול, לישון וכו'.

היא גם קצת טובה, כי א"א להתקיים בלי הדברים האלו, אבל צריך לשים לב לכמה מקום מייחסים לה וכמה נותנים לה לשלוט בנו.

אמורים לבטל אותה כלפי הנפש האלוקית.

[זה מורכב. אולי בהזדמנות אסביר.]

אם מצליחים לחיות רק לפי הנה"א (שהנה"ב בטלה אליה) אז אנחנו בהחלט טובים, אבל בשביל להגיע למצב הזה יש המווןןן עבודה.

(מקווה שיצאתי מספיק ברורה.)

זה הגיוני. אולי זה אפילו נכון, אני לא ממש מכירה את הנושא, אבל זה לא מוריד את האפשרות שיש רע.

נוו תניא. נראה לי שם למדנו את זה.

למדתי תניא.

"ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעינך כרשע". אהמ.

או שכן אבל יש גם משהו אחר,

אנחנו למדנו שיש מידות רעות וצריך לנתב אותן לטוב.