אתם גם מתאימים באופי וגם יכולים בתחומי ענין להרחיב אופקים ולהעשיר אחד את השניה

את יודעת כמה קשה למצוא מישהו שיש לך איתו שפה משותפת?  ברוך ה' שמצאת!!

למה אתם חייבים להיות דומים כדי שיצליח לכם? ההפך, שוני זה מפרה.

כל עוד אתם חולקים השקפה והוא עונה על מה שאת מחפשת, מה הבעיה?

אז אתם לא אוהבים את אותם הספרים, חוש ההומור שלכם שונה. So what?

... מייצגות מצויין את הדילמה הפנימית שלי: מצד אחד, אני מאמינה שמאוד יתכן ואת הדברים שחסרים לי בקשר אפשר לפתח, והדברים הבאמת חשובים כבר שם. מצד שני, יש את הקול הזה בראש (שפיפול) שאומר - אם אני לא עד הסוף שלימה עם זה, אם אחרי לא מעט זמן עדיין יש ספקות, אז אולי עדיף לוותר...

אבל מה אם הספקות זה לא בגללו או בגלל ההתאמה בינינו, אלא בגללי? אולי אני פשוט מחפשת משהו שאי אפשר באמת "למצוא", אלא רק, אולי, לבנות עם הזמן? אולי עם היה חיבור מצויין אז הייתי מוצאת משהו אחר להתלבט בגללו? 

אני לא רוצה להתחתן עם מישהו ולגלות אחרי שנים שעדיין נשארה שם תחושת זרות או חוסר הבנה עד הסוף; ומצד שני, אני לא רוצה לאבד בחור מדהים - שבאמת יקר לי, ואני ממש לא מסתכלת עליו כמו על שואב אבק! - בגלל איזו פנטזיה על מישהו שאיתו יש גם הבנה מיידית וגם התאמה בתוכניות לעתיד וגם הוא בנזוג נהדר וגם וגם וגם... 

נשמע שיש לך משהו מדהים, אל תוותרי עליו בלי מלחמה!

אני חושבת שהגעת למקום שדורש הכרעה.

קחי בחשבון שכולנו היינו רוצים את המושלם, אבל אין מושלם.

תמיד יש מחשבה בראש "יהיה עוד בחור יותר טוב". זו מחשבה נוראית. כי אף אחד לא מבטיח שום דבר...

כל מי שתתחתני איתו תקבלי יחד איתו, בעסקת חבילה, גם את החסרונות שלו.

אז תעשי חושבים. בצורה רצינית.

לא יתרונות שלו מול יתרונות של אחרים.

חסרונות שלו מול חסרונות של אחרים. 

אילו חסרונות את מעדיפה? ותזכרי שתמיד יהיו חסרונות.

תשכחי רגע מכל הרשימת מכולת הארוכה ותעשי לך רשימת מכולת קצרה. 

עשר תכונות שעליהן את לא מוותרת.

ואח"כ תצמצמי אותן לחמש שעליהן את לא מוותרת.

ואז תבחני את הבחור- האם הוא עונה לחמש הדרישות שעליהן את לא מוותרת?

אם כן- אז די לספקות. אם לא- אז גם די לספקות.

יש פה בחור טוב, הגון,אך שונה ממך.

אני ובעלי שונים עד מאוד. המשפחות שלנו שונות מאוד מאוד. 

אז לומדים להכיר. ומתמודדים. ובונים עם הזמן הומור משותף. 

ואם הספק עוד נמשך- אז תתיעצי עם מי שמכיר אותך היטב ומכיר גם אותו. 

ועוד כמה דברים:

א. לגבי ההרגשה שהוא "מוזר". נדמה לי שאני, גם עשר שנים אחרי החתונה נתפסת לפעמים כ"מוזרה" בצד שלו. לא באופן קיצוני. אבל הם הרבה פעמים פשוט לא מבינים אותי ואת העולם שלי. אבל העיקר שבעלי מבין. ניסיתי להסביר להם כל מיני דברים, אבל זה לא הלך, אז ויתרתי...

ב. יכולה להיות תחושת "בדידות" לכאורה מסוימת- בעיקר במובן שאולי יש דברים שאת לא יכולה לדבר איתו עליהם. אבל זה בסדר. בשנה הראשונה לנישואין שלי היו דברים שאותי מאוד ענינו ובכלל לא קשורים לעולם שלו, אז על הצורך לדבר עליהם מצאתי מענה בעבודה שלי- שם מיציתי את כל הדיבורים המעניינים שלי...

ועכשיו- אני יכולה להגיד שהעולמות שלנו התקרבו. ועדיין- יש דברים שמעניינים רק אותו ויש כאלה שרק אותי, אבל אז מה. 

אנחנו חברים מאוד מאוד קרובים. אני לא חושבת שיש מישהו שמכיר אותו כמו שאני מכירה- ולהפך. ולגבי תחומי הענין השונים- החשיבות שלהם מתגמדת עם הזמן- כי השיח נהיה פנימי יותר- קשור יותר לנפשות שלנו ולא לדברים בחוץ שמעניינים אותנו או לא. גם יש ב"ה ילדים והרבה עיסוקים אחרים. 

ג. השוני, לפחות אצלנו הוא מאוד מענין. בטח אצל הרבה זה ככה. דווקא השוני הוא המפתח לעבודה. כי במקום שיש הפך- יש מקום לעצמי לבחון את עצמי, לברר וללבן ולהשתנות. 

כשאת כותבת "לגמרי מוזר" למה את מתכוונת? יש כמה סוגים של מוזרים, וחשוב להבחין ביניהם כדי לענות לך.

סוג ראשון- מוזר בתכונות בסיסיות כבן אדם כמו בעיות תקשורת עם הסביבה, התנהגות מוזרה, מבודד מהחברה וכדומה, ובמקרה כזה הפער עלול להיות באמת משמעותי ועלול להעיד על משהו עמוק יותר שאינטואיציה שלך קולטת ועדיין לא מתרגמת למילים.

סוג שני- מוזר= מיוחד (כמו שאמרו פה לפני), ובמקרה כזה ניתן לגשר על הפער ע"י היכרות עמוקה יותר, אהבה, הכלה וכדומה שמפתחים יחד עם הזמן.  

ממליצה לך לנסות להגדיר לעצמך מה הכוונה אצלך. 

בכל מקרה חייבת לציין שלרוב טעם שונה בספרים וסרטים לא מהווה חלק מהקריטריונים הראשיים בבחירת בן זוג. אם למרות זאת זה מפריע לך כ"כ, כנראה את עדיין לא רוצה את הבחור מספיק כדי שדבר כזה יפסיק להפריע לך. אולי זה גם סימן שאת צריכה להמשיך בהיכרות ולא להחליט שזה "זה" או "לא זה" עכשיו.  

בהצלחה! 

בספרים, סרטים, השקפה על אנשים - ממש כמו שתיארת.

בחוש הומור דווקא יש לנו חפיפה (אם כי יש סוג מסויים של הומור שהיא אוהבת ואני יודע מה הוא אז אני הייתי מנצל את זה כדי להצחיק אותה אבל אני לא הכי מתחבר אליו).

בכל אופן, כן הייתה לנו תקופה ארוכה, אם אני מבין את זה נכון, הרגשה של קירבה ונוחות זה עם זה (ורק בגלל סיבה אחת או שתיים שיהיו שיקראו להן שטחיות אבל הן נובעות מאיזושהי בעייה עמוקה אצלי) לא הצעתי לה שניקח את זה צעד ושניים קדימה.

הנקודה היא, שהפערים הנ"ל לא היוו בעייה בכלל בגלל הקירבה והנוחות שהזכרתי ואפילו היוו נושאים להיכרות טובה יותר של השני - מה גורם לך לאהוב את הסגנון הזה והזה, למה לא הסגנון שלי. זה היה מעניין מאוד.

האויב של הטוב הוא ההכי טוב

נראה על פניו שמתאים. לא נצפית כאן בעייה

* האם השוני בכל הנ"ל שאת רשמת(חוש הומור שונה וכו')- הוא בסף פסילה מבחינתך??

* לגבי המוזרות שלו- לא ברור מה מוזר. ואולי מדובר למשל ב"חוש הומור בריטי"- שבסביבה שלך קיים 1:1000-

אך בשכונה אחרת זה היה "נשמע יותר טוב".   -האם לך זה מפריע שהוא "מוזר"?? אם כן- עד כמה? מצב נסבל- בלתי נסבל??

ככלל, איני חושב שמחוייב "שפה משותפת" טוטאלית בין בני זוג. גם לא אותה גלידה אהובה- וכו וכו'.

אך- אין להתחתן על מנת "שעם השנים- נכונות- תקשורת- יתקרב" !!

מתחתנים AS-IS . הבנייה היא על גבי היסודות הקיימים- עם ההומור המעצבן- הקמצנות התורשתית-  הבהלה הפולנית- החוצפה ה (שלא יאשימו אותי בגזענות)- וכו'. אחרי X שנות נישואין- אכן ניתן לראות איך פתאום הYZ שהיה כ"כ מעצבן- פשוט לא קיים- או כי הוא הפסיק- ו-או כי היא התרגלה.

בניית בית היא לבנות בית. מקום נכון ויציב. לא טורניר שש-בש-גלידה. הבילויים הזוגיים קיימים- וחשובים- מכמה סיבות. אך מקומם בכבודם מונח

בגדול אני מסכים עם @יטבתה

רק השאלה למה את חושבת שהוא מוזר, ואם זה ממש מפריע לך..

(מוזר זה לא בהכרח רע)

באמת זה נשמע עכשיו יותר מורכב מ"האויב של הטוב.."

כתבת שאתם יוצאים כבר כמה זמן, אז אני חושב שהרגשות האלה שאת מתארת של הלבד הם לא הכי בריאים.

אבל קטונתי מלייעץ לך משהו ספיציפי,  אולי כדאי שתלכי (או תלכו) ליועץ זוגי או משהו בסגנון.

בהצלחה!!

נ.ב.

יהודי שבא לארץ הוא לא מהגר, הוא עולה חדש..

על ההוא שאומר לרב על אשתו "אני הפועל והיא מכה בי"

זה לא יוצא טוב בכתיבה 

נראה לי אנדרדוס גנבו את זה מהחבר'ה שלי 

אני התחתנתי בגיל 29 עם מישהו שלכאורה זהה ממש אבל ממש לא היה אמור להיות זה.

הסיפור שלו ממש מורכב (הוא גרוש+) ואני הייתי רווקה שלמה לה להיכנס לסיפור הזה?

אבל...

ההרגשה של החיבור והזרימה היתה כ"כ חזקה שהמשכנו. וב"ה הכל היה חלק. כן, גם הפחד מההורים ומהסביבה, ואיך יגיבו לעובדה שדווקא אני התחתנתי עם גבר שיש עליו תיק.

ויצאתי עם הרבה (נראה לי 70) בחורים, והיו לי קשרים ארוכים, ועברתי מסלול מאוד איטי של להכיר את עצמי.

והייתי כ"כ מחושבת ומתפלספת וחוקרת וחופרת.. אין מה לומר, התשתי את עצמי בשאלות אינסופיות שהתשובה על כולם היתה- פשוט להיות פשוטה. לזרום ולהניח לזה. לא להשתמש יותר מדיי בשכל (אגב, יש בזה משהו שהיום נראה לי טיפה לא-נשי גם).

ואת נראית לי משתמשת פה הרבה בשכל.

נראה לי שאת לא ממש מחוברת אליו.

הוא עונה לך על הרבה דברים חיצוניים, אבל הלב לא שם.

זה מה שנראה לי.

אני הייתי כמוך ואפילו הרבה יותר. היו לי כאבי ראש איומים מרוב שאלות, חקירות ודרישות בכל קשר,

והיום אני יודעת שכל אלו באים כדי לחפות על רגש מאוד פנימי אך חמקמק-

שזה לא ממש זה. וזה הכל.

ואם זה לא ממש זה אל תתחתני.

אל תלכי על זה רק כי הוא נשמע טוב. אל תלכי על זה במחשבה שאולי זה ישתנה עם הזמן.

תלכי על זה רק אם את אוהבת אותו עכשיו. כמו שהוא. לא מתוך מחשבה שאולי בעתיד וכו' וכו'.

אני מכירה מקרוב את המחשבות של- ואולי אני מגזימה? ומי ערב לי שאמצא משהו אחר? ואולי זה ה-אחד מאת ה' ואני מרחיקה אותו במו ידיי?

וואי, וואי.. שנים שנים שהלכתי עם המחשבות האלה. 

את לא מגזימה ולא כלום.

את רוצה לאהוב.

ואהבה באמת שהיא מעל לשכל. היא התאמה. זה משהו שאת מרגישה. זה ברצון.

את מצפה לו, את רוצה אותו, את רוצה לפנק אותו, את רוצה לעבוד אתו.

אם כל אלו לא קיימים, ואת ממשיכה לבחון אותו:

אז את לא מחוברת. ואם אתם יוצאים כבר חודש+ וזה לא קרה, אין טעם לאלץ.

אל תדאגי, יהיה בסדר'. הקב"ה מזמן לכולם כאלו הפתעות.. רק למות מחוש ההומור שלו.

ולאלמוגית-

אנחנו לא הרבה זמן נשואים,

אבל אני יכולה להגיד שבגלל שהחיים מזמנים הרבה התמודדויות,

כדאי שיהיה לידך מישהו שאת רוצה  להתמודד אתו. לעבוד אתו.

אהבה היא לא נצנוצים ולבבות,

זה בעיקר תקשורת טובה, צחוקים, פרגון הדדי ועין טובה. 

אבל כל אלו לא יכולים לבוא מאילוץ, לבוא כי "הוא חכם, רגיש, מלומד, עם תואר "וכו' וכו', אלא בגלל שאני רוצה אותו גם אם הוא אומר דברים לא הכי חכמים, גם אם הוא מסריח אחרי שעות משחק בכדורגל, גם אם הוא הולך עם נעליים אחרי ששטפתי.

בעלי שונה ממני אבל לא בחרתי בו כי הוא חכם, רגיש, יפה תואר ומשכיל. מה, אין בחורים כאלו שהם לא גרושים +? למה לי ללכת על תיק כזה מסובך?

בחרתי בו כי הרצון שלי התעורר בקשר הזה. רציתי להיות איתו ולעבוד אתו ולרקום ביחד את החיים. זהו.

זה לא רומנטי במיוחד 

כי שטפו לך את המוח בתרבות בספרים ובסרטים. 

כי מצוייר לך במוח שזו האוטופיה..

יכולת להבין זאת לבד

אבל באמת מעצבן. תנוח דעתך,גם בנות עושות את זה.

ועל פי רוב גם שוכחות לעדכן את הגיל בכרטיס.

"לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר" גם כולל שליחת תמונה עדכנית

מה הרעיון לשלוח תמונה ישנה? שבדייט פתאום אתאהב באופי שלך?, אבל איך? אם ארגיש ששיקרת לי עוד לפני הדייט?

לא יודעת מה בדיוק קרה, אבל אולי -

מקור התמונה הוא לא הוא, אלא מציע ההצעה?

הרי אם אפשר למצוא בגוגל בקלות תמונה עדכנית, לא סביר שהוא יתעקש לשלוח תמונה ישנה. יכול להיות שזה סתם מה שמסתובב עם הכרטיס שלו - וזה לא הגיע ישירות ממנו.

עוד כיוון של לדון לכף זכות -

יכול להיות שמבחינתו, איך שהוא רואה את הדברים, הוא נראה בול אותו דבר, אז למה לטרוח לשנות??

אני שואל זאת כי הרבה דברים בזוגיות, באופי ההתנהלות הזוגית, ביחסים בין בני הזוג, נחשפים ומתגלים רק לאחר תקופה ארוכה שגרים ביחד.

לדעתי הרבה מה שאתה רואה כיום בבית, לטוב ולרע, לא בטוח שתוכל לאבחן בצד השני לפני הנישואים.

למדתי מה לא לעשות

אותו דבר

האם זה דבר שמעיד על הבחור האם את מחפשת שיהיה בבית הערך של גיוס לצבא או שפשוט חונכת לזה? זה הבירור שאת צריכה לעשות על הערך הזה

אם יש לך רגש חזק בנושא וזה מאוד מפריע לך אז זה קריטי לך, אחרת, זה כנראה לא קריטי

אם אתה מבין שהיא בוגרת ומבינה תתקדם.

מאוד יכול להיות שיש פה משהו

מה שקפץ לי מהפוסט הוא שנראה שאתה קצת בודק אותה דרך רשימת נתונים חיצונית גיל לימודים תכנון קריירה

לפני שבדקת מי היא באמת(:

בסוף, מקצוע או העובדה שהיא כבר התחילה ללמוד לא מעידים בהכרח על בגרות. הייתי מנסה לברר קודם מי היא כאדם מה הערכים שלה מה היא אוהבת , איך היא חושבת ומתנהלת ורק אחר כך מחליטה אם הפער ביניכם באמת משמעותי..

אבל בסוף קשה לברר את כל זה בבירורים שלפני.. לפני אפשר לברר לרוב דברים יותר טכניים, שלפעמים מעידים על בגרות וכו'

או שאני טועה, מוזמנת להאיר את עיניי(:

האם עובד גם הפוך?

אפשר לדון על מה זה בגרות.

ואולי כדאי לפרק את המושג הזה - לדוגמה, האם אתה מדבר על מודעות כלכלית? על יכולת להכיל מורכבויות?

אם אתה יכול לפרק את המושג הזה, אפשר לנסות מראש לברר, וגם בפגישות לדבר על הנושאים האלה.

אבל -

קח בחשבון שבירורים לא בהכרח מציגים תמונה מלאה. כל אחד מכיר מישהו בפן מסוים שלו, ואולי לא מודע ולא מכיר צדדים אחרים.

לגבי פער השנים,

אני לא חושבת שהגיל הכרונולוגי בהכרח מעיד על משהו. לכל אחד מאיתנו יש מסע בחיים, ואנחנו עוברים בתחנות שונות, והאישיות שלנו משתנה בהתאם. יכול להיות מישהי בגיל 19 שעברה מבחינה נפשית הרבה יותר ממך - לא שזה תחרות, אלא שגם לה יש חיים מלאים.

תמיד תפסתי את עצמי כאדם בוגר יחסית לחברות שלי; זה לא מנע ממני לצאת עם אנשים שצעירים ממני בכמה וכמה שנים - וגם אם היה בינינו פער כמו שאתה מתאר, אבל הפוך, לגבי הלימודים. גם מזה לא נבהלתי, כי מה זה כמה שנים של לימודי מקצוע יחסית לחיים שלמים ביחד?

ואולי זה קצת אירוני, אני חושבת שמי שיצאתי איתו עם הפער הגי גדול מעליי - היה אחד המדוייטים הכי פחות בוגרים שלי (לפי ההגדרות שלי), ודווקא עם לא מעט שצעירים ממני ראיתי בגרות גדולה יותר. כמובן שלא כולם, היו גם כאלה שהיו צעירים ממני, וממש לא בוגרים בעיניי - כשהפער שכתבת, כשאני בלימודים והם עוד לא יצאו מהישיבה (כולל לא עשהו עדיין צבא), יחד עם איך שהתרשמתי בפגישה - ראיתי שזה מאוד לא רלוונטי מבחינתי.

בקיצור, לדעתי צריך לבדוק לגופו של אדם. אם שאר הפרטים נשמעים לך טוב, לדעתי כדאי לנסות -

אבל --

רק אם אתה מגיע עם ראש (ולב) פתוח.

אם אתה כבר ירית את החץ ורק רוצה לצייר מסביב את המטרה, עזוב. אתה לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד. רק אם אתה מוכן לתת הזדמנות אמיתית לבחורה להביא את עצמה, לך על זה. אם אתה לא שלם עם זה, אם כל הזמן יהיה לך ציפור בראש שתגיד לך - היא ילדותית, אינפניטילית וכו' - חבל על הזמן שלכם.

.

ואני זוכר שגם היה לי חשש דומה וראיתי שהיא בוגרת והכל היה סבבה.

תחשוב על זה שהיא אחרי שנתיים שירות,

כמו שהשלב של הצבא מבגר אז ככה גם שירות לאומי, וממש לא פחות בדר"כ.

אתה יכול לשאול בבירורים איפה היא ביחס לרצון להתחתן, אם היא מתכננת ללמוד בקרוב, אם היא בכללי בחורה מקורקעת-מעשית שלוקחת אחריות על עצמה ועל הסביבה.

חוץ מזה, תזכור - יש בזה גם יתרון שהיא צעירה, זה משהו שאפשר מאוד להנות ממנו

זוגות כאלה, אנחנו ביניהם (:

( עם פער של כמעט 5 שנים, אני הייתי בת 19 בחתונה)

בנות בגיל הזה הרבה פעמים כן בוגרות, והרבה מהן גם די סגורות על עצמן.

מה היא עושה שנה הבאה זה משהו שאתה כן יכול לבדוק בבירורים...

קיצור, לא לפסול על הסף

שהתחתנה כשהייתה בת 18

עם בן 24

אפילו תעודת בגרות לא הייתה לה

אבל היא הייתה בוגרת ובשלה

והם התאימו

בגיל 21 יצאתי עם מישהי בת 24, היה הרבה פחות ממה שחשבתי והיא הודתה שגם היא הופתעה.

לראות גם את העומק שלה ולא רק את מה שנראה מבחוץ. הרבה פעמים אישה מבטאת את עצמה דרך רגשות ושם דווקא אפשר להבין מי היא באמת.

(עד גבול מסוים)

אנשים מסגנון מסוים נמשכים לסגנון מסוים ולאו דווקא השקפתי שזה לדעתי החלק הפחות מעניין אלא מצד האופי

וכמובן המוסד מחזק את העניין

אלא שבחורי ישיבה אינם באמת חשופים לעולם המדרשות והאולפנות ולהיפך מלבד שמועות וקווים כלליים מאוד.

לק"י

והאמת שגם בסוף י"ב זה לא תמיד אומר משהו.

לצורך העניין אני למדתי באולפנא אזורית, שהיו בה כל מיני סגנונות. אני הייתי מההכי דתיות שם.

אם מישהו היה בוחן אותי לפי האולפנא, הוא כנראה היה חושב שאני משהו אחר.

לא חושבת שאולפנא או ישיבה תיכונית אומרים הרבה

לא תמיד זה בבחירת הנער/ה ולפעמים השיקול הוא נוחות / לימודים / הקו של ההורים והבית.

גם אחרי תיכון צריך להיזהר עם ההכללות.

מה שכן-

זכותך להגיד סגנון X מעניין אותי ולפנות למוסד שאתה עלול למצוא בנות כאלה או לציין זאת בפני השדכן

(עדיף כמובן לתאר מה קנה אותך במקום הזה ולא רק להגיד מדרשה X מעניינת אותי או מכללה או אוניברסיטה כזו או אחרת)

מעניין אותי כי אני מחפש א' ב' ג'

ככה אתה נותן למי שמשדך אפשרות למצוא את מה שמעניין ומסקרן אותך גם במקומות אחרים שאולי לא היית חושב לחפש.

אני מסכים עם מה שאמרתם אבל לא לגמרי. אני אחדד. אם ניקח כדוגמא את הציבור החרד"לי האם המוסדות שם מעידים על האופי והרמה התורנית או שהם רק מחזקים את זה?

לק"י

עד לגיל 20+

הטובים הולכים ללמוד במקום מסויים, גם בגלל שיקולים שהאלטרנטיבות הרבה פחות טובות.

זה באמת לא מעיד על אורח החיים, הההשקפה, הכיוון הדתי, בגיל 20 ומעלה.

אני יכול להעיד על עצמי שלמדתי בישיבה שנחשבת ממש אשכנזית ואני בכלל בכלל לא כזה. לדעות קדומות בדרך כלל יש שורש באמת, אבל צריך לקחת אותן בערבון מוגבל ולבדוק כל מקרה לגופו.

אני אישית מרגישה שמקום לימודים יכול לתת כיוון מסוים אבל הוא לא באמת מגדיר את האדם.

פגשתי בוגרות של אותה אולפנה או מדרשה שהיו שונות מאוד אחת מהשנייה. בסוף האישיות הערכים וההשקפה נבנים מהרבה דברים לאורך החיים ולא רק מהמקום שבו למדו.

לכן הייתי פחות מתמקדת בשם המוסד ויותר במי שהבחורה היא היום.

לבדוק מוסד תיכוני:

א. מי בוחר את המוסד?

עד כמה זה החלטה שלי, ועד כמה זה החלטה של ההורים שלי?

ב. עד כמה בוגרים של מוסד דומים זה לזה? עד כמה אתה דומה לחבריך, ועד כמה אתם מקשה אחת?

ג. עד כמה הבחירה במוסד משקפת עמדה אידואלוגית, ולא נוחות\סיבה כלכלית\חברתית וכו'?

ד. עד כמה מה שהיה לפני "היציאה לעולם האמיתי" משקף את מי שאני היום? פתאופ כשאנשים יוצאים מהמסגרת, הם יכולים לבחור דרך קצת שונה ממה שהיה.

מדרשות זה אולי יותר פשוט, כי זה יותר מבטא בחירה אישית. אבל גם שם יש מגוון (בדיוק כמו שבישיבה יש מגוון...).

אבל בהחלט -

סטיגמות עוזרות לנו להתמודד עם העולם. לחלק אנשים לקופסאות. האם זה בהכרח נכון ויעיל? אפשר לדון על זה. אבל כדאי לדעתי להסתובב עם התודעה שזה לא בהכרח שמי שאתה מחפשה תהיה בוגרת אולפנה X ומדרשה Y, אלא שזה יכול לבוא מכל כיוון, גם אם אתה מחפש דווקא בוגרות של מוסדות מסוימים.

יש הרבה קווים דקים פה שצריך לברר. ולכן אין כאן דבר מוחלט. צריך לדעת לברר טוב ונכון וגם לדעת איך להתייחס לסטיגמות

ברור לי שבחורה שלמדדה באולפנת ראשית תצא משם עם סל ערכים מסוים וזה לא בגלל הסטיגמות זה באמת בגלל שהיא בחרה לבדוק שם ולקבל מהאולפנה

איפה מכירים בוגרת של אולפנת ראשית זה יותר הסגנון שאני מחפש

גם לחיוב וגם לשלילה

רק צריך לזכור שלפעמים אנשים מצטערים כחוכמה בדיעבד בכל מקרה.

מה שאפשר לעשות זה להיות קשובים לאנשים חיצוניים שאינם מעורבים ריגשית

ולשים לב לדברים שעלולים להיחשב כתמרורים ( לאו דווקא אדומים, אלא כאלה שפשוט לא מתאימים לך)

ולזכור עבודת המידות.

לא רק בחתונות

בכל נושא

אני חושבת שיש כאן גם צד נוסף.

יש בנות שהתחתנו בגיל צעיר בין היתר כי התלהבו מהבחור הראשון שבאמת נתן להן תחושה שרואים אותן, שמתעניין בהן ונותן להן תשומת לב. לפעמים זה הרגיש להן כמו הזדמנות שלא תחזור, והן חשבו כנראה שלי ..

ומנגד, יש נשים בנות 28, 30 ו-32 שאני מנסה לשדך. דווקא להן הרבה יותר קשה להתרגש ממחמאות או מהתחלה טובה, כי הן כבר פגשו את זה לא מעט. מחמאות ותשומת לב הן לא מה שמכריע עבורן (:

האם הן יכלו להתחתן? כנראה שכן, ואולי אפילו מזמן. אבל בעיניי הן לא מחפשות רק את ההתרגשות הראשונית או את התחושה שמישהו בחר בהן.

 הן מחפשות משהו עמוק יותר  חיבור אמיתי, ערכים משותפים ותחושה שזה באמת האדם הנכון לבנות איתו חיים.

לכן אני דווקא חושבת שיש בזה אומץ. לא לבחור מתוך לחץ, לא מתוך נו כבר הגיע הזמן להתחתן ולא מתוך רצון לרצות את הסביבה, אלא להישאר נאמנה לעצמך גם כשזה לא פשוט בכלל.

האם יש גם מקרים שבהם צעירות מושפעות יותר מלחץ חברתי? לדעתי כן. יש משהו בנשים שכבר עברו כמה שנים בעולם הדייטים נניח מעל 26 שהן פחות עסוקות בלרצות את הסביבה ויותר יודעות להקשיב לעצמן.

אני זוכרת בחורה בת 22 שבכתה לי בטלפון רק כי אמרה לא להצעה. כששאלתי מה קרה אמרה שהייתה לה שדכנית שגרמה לה להרגיש שהיא חייבת לתת אינסוף הסברים ולהצדיק את עצמה.. אז היא ממש נלחצה שזה שוב יקרה

בעיניי זה לא נכון. בגיל צעיר הרבה פעמים עדיין קשה להתמודד עם הלחץ הזה.

בסוף, כל אחת נמצאת במסע שלה. הכי חשוב הוא הרבה חיבור לעצמך, תפילה, ועבודה פנימית  כדי שהבחירה תגיע ממקום שלם ולא ממקום של פחד או לחץ.

( ובפן האישי ואני יכולה להגיד על עצמי  יכולתי להתחתןזה לא שאין בחורים שרוצים , זה שפשוט לא הרגשתי שזה בעלי..

זה שחברות שלי כבר נשואות לא אומר שאני צריכה להתחתן מתוך לחץ. זה פשוט לא..

אני לא יאבד את עצמי רק בגלל כמה בחורים שרוצים להתחתן מי אמר שאני רוצה ;/

שהרבה פעמים את מחלקת בתגובות שלך בין בין הכלות הצעירות- אלו שהתחתנו מתוך לחץ חברתי, התלהבות ראשונית וחוסר בשלות

לבין הכלות מבוגרות יותר: אלו שהתחתנו מתוך קשר אמיתי, פנימי ועמוק, מחוברות לעצמו ולאנרגיה שלהן.

ואני מתקוממת על החלוקה הזו.

נכון, יש כאלה שאכן אצלם זה ככה, אבל ממש לא כולם, וממה שאני מכירה בסביבה שלי, גם לא הרוב.

כי באמת יש מכל הסוגים.

אז נכון שמי שהתחתנה בגיל 19 כנראה פחות בוגרת מבחורה בת 29 אבל זה לא בהכרח הופך אותה ללא בשלה שהתחתנה ממניעים לא נכונים.

ברור שלך כרווקה יותר נכון להתמקד ביתרונות של נישואין בשלב יותר מאוחר, ואין לך מה להתבחבש בכמה כיף להתחתן בגיל 19, אבל עדיין, ההכללה מאוד צורמת לי

(ודווקא מי שמתחתנת בגיל ממש צעיר, הרבה פעמים זה לא מתוך לחץ, כי אף אחד עוד לא מצפה ממנה להתחתן...)

באופן אישי, אני לא מכירה הרבה נשים שהתחתנו בגיל 19 מתוך בשלות מלאה והחלטה מאוד מגובשת. ברור שיש כאלה, אבל בעיניי הן פחות שכיחות.

ומצד שני, הכרתי גם נשים שהתחתנו בגיל 21 והיו בוגרות מאוד וקיבלו החלטה מתוך מקום בריא ומהמם

ואם כבר מדברים על לחץ, לפעמים דווקא בנות בנות 22 מרגישות יותר לחץ להתחתן מאשר בנות 27. למה?, בעיניי זה קשור לסביבה משדרת אותו דבר

"בשלות מלאה". אם מישהי התחתנה בגיל 19 והקימה בית יציב עם קשר פתוח אוהב, זו בשלות מלאה? מה המדד בעצם?

לגבי ההבדל בין גיל 22 ל27 מסכימה איתך, יש איזו תחושה של סיר לחץ סביב גיל 21-22 ש"כולן מתחתנות"

בשלות ..היכולת לקבל החלטות מתוך היכרות עם עצמך אחריות תקשורת טובה ובחירה מודעת

אני גם נמצאת במקום הזה. קצת יותר "מבוגרת ממך", וגם, כמעט ולא היו לי קשרים רציניים, הרוב נגמר אחרי משהו כמו פעמיים. הציפייה הזאת לפעמים הורגת, אני לפעמים מרגישה ממש מחנק אמיתי של תסכול ואכזבה, אבל אני משתדלת להיאחז באמונה תמימה שזה פשוט יבוא ושזה קיים, רק אם לא ארים ידיים. ואסור, פשוט אסור, לפזול הצידה ולראות מה קורה אצל חברות (אני בדיוק רוצה לפתוח שרשור בנושא הזה), זה שעוד אחת מתארסת אין לזה שום השפעה עלייך, על המסלול שלך, על הדרך המיוחדת שלך בדרך לבעלך. אנחנו אנשים מאמינים ואנחנו יודעים שהעולם לא הפקר, הכל מתוכנן ויש אלוקים שמוביל כל אחד בדרך שלו, גם אם היא קשה, מלאת ייסורים ומרגישה כאילו את קורעת בעצמך את ים סוף. קחי לך פסק זמן, קצר, אם את לא רוצה הפסקה ארוכה, לפעמים זה פשוט הכרחי בשביל לתת לנפש שלנו קצת לחזור לעצמה ולהתאפס. להיכנס ללופ זה מתיש ולא טוב, ואם את מרגישה שאת שם קחי לך צעד אחורה בשביל אחר כך לעוף קדימה. ותשבי עם עצמך ותנסי לראות אם יש דברים שאת יכולה לשנות באופי הפעולה שלך, לפנות לשדכנים אחרים, חברות שעד היום התפדחת לפנות אליהם, לשנות את הכרטיס שלך ככה שיגרור הצעות יותר מדוייקות, לשבת עם עצמך ולעשות זיקוק ערכים של מה באמת חשוב לך ומה סתם נחמד, והכי חשוב, נראה לי, לא להילחם בעצמך. מרגישה שמשהו לא שייך? תורידי. בלב שלם. ואל תתאכזבי ותכעסי על עצמך. את צריכה להיות עם מישהו כי את בוחרת בו לא כי הוא בחר בך.

סליחה אם סתם הארכתי, מקווה שעזרתי במשהו, ותמיד תזכרי ש"טוב ה' לכל", תנסי להתמקד קצת יותר במה שעושה לך טוב, ולא להתייאש. בהצלחה

ברור שאין אלטרנטיבה אחרת.

את יכולה לנסות לבדוק עם עצמך האם את מפוקסת מספיק על מי שאת וממילא על מי שאת מחפשת.

אם תהיי שלמה עם עצמך, המרחב של הניסוי והתהייה יקטן.

הדרך הזו, היא ארוכה, מתישה, ודורשת ים של כוחות, ולפעמים המאגרים של הכוחות פשוט נגמרים

אני יודעת שצריך לקום, לחפש, לדייק עוד ועוד.

אבל פשוט אני רוצה להגיע למצב שמצאתי את בעלי. ואין לי כח לעוד פעם, קצת התעייפתי מהדרך.

בדיוק באותה מידה, שאני יודעת שאני אקום ואמשיך עוד פעם, עד שאצליח.

פשוט תני לעצמך זמן, כמה שאת צריכה

ואחכ תבואי עם כוחות מחודשים

אל תפחדי מההפסקה.. היא תיתן לך כוחות להמשך הדרך

תהי גאה בדרך שאת עוברת נשמה

שאת נאמנה לדרך שלך .

יש לי מחשבות בלב שאשאיר אותן לעצמי... למה הן מקבלות שורה בכל זאת? כי צריך לתת להן ביטוי איכשהו, גם אם לא גלוי, אחרת לא אצליח להמשיך לכתוב מה שרוצה שיגיע אלייך.

ועכשיו,

שולחת חיבוק לתסכול, ולכאב ולאכזבה ולכל הרגשות האלו שמסתובבים שם בנפש.

אמרת שנמאס לך מעצות, ודיוקים ואמירות ... אז לא באתי לתת כאלו.

רק לשים זרקור על משפט אחד שאמרת -

'הפסקה' לא חייבת להיות כשהמיקוד בה הוא על ה'בין דייטים'.

הפסקה יכולה להיות פשוט עבורך, עבור הנפש שלך שזקוקה עכשיו לנשום רגע עמוק, להרגיש מה עובר בפנים בלי להילחם בזה... לתת לזה לעבור כמו משב רוח (גם אם חם וכבד באמצע הקיץ), ולהמתין למשב רוח קליל שיבוא אחריו...

וכשהוא יבוא, להרים עיניים, להסתכל על השבילים שפתוחים לפניך, ולבחור אחד ללכת בו וללמוד את הדרך שלך בעולם דרכו.

לא ממקום מיואש, לא ממקום שחושב על הסוף שלו...

אלא פשוט כדי ליהנות מהמסע שיוביל לאן שיוביל...

ואולי גם תופתעי לגלות, שהבית לא חייב להיות רק בקצה של שביל, אלא הוא בכל מקום שבו נמצאת...

אֲת.

נשמע די התשה רגילה...

צריך לחרוק שיניים ולהמשיך