אתם גם מתאימים באופי וגם יכולים בתחומי ענין להרחיב אופקים ולהעשיר אחד את השניה

את יודעת כמה קשה למצוא מישהו שיש לך איתו שפה משותפת?  ברוך ה' שמצאת!!

למה אתם חייבים להיות דומים כדי שיצליח לכם? ההפך, שוני זה מפרה.

כל עוד אתם חולקים השקפה והוא עונה על מה שאת מחפשת, מה הבעיה?

אז אתם לא אוהבים את אותם הספרים, חוש ההומור שלכם שונה. So what?

... מייצגות מצויין את הדילמה הפנימית שלי: מצד אחד, אני מאמינה שמאוד יתכן ואת הדברים שחסרים לי בקשר אפשר לפתח, והדברים הבאמת חשובים כבר שם. מצד שני, יש את הקול הזה בראש (שפיפול) שאומר - אם אני לא עד הסוף שלימה עם זה, אם אחרי לא מעט זמן עדיין יש ספקות, אז אולי עדיף לוותר...

אבל מה אם הספקות זה לא בגללו או בגלל ההתאמה בינינו, אלא בגללי? אולי אני פשוט מחפשת משהו שאי אפשר באמת "למצוא", אלא רק, אולי, לבנות עם הזמן? אולי עם היה חיבור מצויין אז הייתי מוצאת משהו אחר להתלבט בגללו? 

אני לא רוצה להתחתן עם מישהו ולגלות אחרי שנים שעדיין נשארה שם תחושת זרות או חוסר הבנה עד הסוף; ומצד שני, אני לא רוצה לאבד בחור מדהים - שבאמת יקר לי, ואני ממש לא מסתכלת עליו כמו על שואב אבק! - בגלל איזו פנטזיה על מישהו שאיתו יש גם הבנה מיידית וגם התאמה בתוכניות לעתיד וגם הוא בנזוג נהדר וגם וגם וגם... 

נשמע שיש לך משהו מדהים, אל תוותרי עליו בלי מלחמה!

אני חושבת שהגעת למקום שדורש הכרעה.

קחי בחשבון שכולנו היינו רוצים את המושלם, אבל אין מושלם.

תמיד יש מחשבה בראש "יהיה עוד בחור יותר טוב". זו מחשבה נוראית. כי אף אחד לא מבטיח שום דבר...

כל מי שתתחתני איתו תקבלי יחד איתו, בעסקת חבילה, גם את החסרונות שלו.

אז תעשי חושבים. בצורה רצינית.

לא יתרונות שלו מול יתרונות של אחרים.

חסרונות שלו מול חסרונות של אחרים. 

אילו חסרונות את מעדיפה? ותזכרי שתמיד יהיו חסרונות.

תשכחי רגע מכל הרשימת מכולת הארוכה ותעשי לך רשימת מכולת קצרה. 

עשר תכונות שעליהן את לא מוותרת.

ואח"כ תצמצמי אותן לחמש שעליהן את לא מוותרת.

ואז תבחני את הבחור- האם הוא עונה לחמש הדרישות שעליהן את לא מוותרת?

אם כן- אז די לספקות. אם לא- אז גם די לספקות.

יש פה בחור טוב, הגון,אך שונה ממך.

אני ובעלי שונים עד מאוד. המשפחות שלנו שונות מאוד מאוד. 

אז לומדים להכיר. ומתמודדים. ובונים עם הזמן הומור משותף. 

ואם הספק עוד נמשך- אז תתיעצי עם מי שמכיר אותך היטב ומכיר גם אותו. 

ועוד כמה דברים:

א. לגבי ההרגשה שהוא "מוזר". נדמה לי שאני, גם עשר שנים אחרי החתונה נתפסת לפעמים כ"מוזרה" בצד שלו. לא באופן קיצוני. אבל הם הרבה פעמים פשוט לא מבינים אותי ואת העולם שלי. אבל העיקר שבעלי מבין. ניסיתי להסביר להם כל מיני דברים, אבל זה לא הלך, אז ויתרתי...

ב. יכולה להיות תחושת "בדידות" לכאורה מסוימת- בעיקר במובן שאולי יש דברים שאת לא יכולה לדבר איתו עליהם. אבל זה בסדר. בשנה הראשונה לנישואין שלי היו דברים שאותי מאוד ענינו ובכלל לא קשורים לעולם שלו, אז על הצורך לדבר עליהם מצאתי מענה בעבודה שלי- שם מיציתי את כל הדיבורים המעניינים שלי...

ועכשיו- אני יכולה להגיד שהעולמות שלנו התקרבו. ועדיין- יש דברים שמעניינים רק אותו ויש כאלה שרק אותי, אבל אז מה. 

אנחנו חברים מאוד מאוד קרובים. אני לא חושבת שיש מישהו שמכיר אותו כמו שאני מכירה- ולהפך. ולגבי תחומי הענין השונים- החשיבות שלהם מתגמדת עם הזמן- כי השיח נהיה פנימי יותר- קשור יותר לנפשות שלנו ולא לדברים בחוץ שמעניינים אותנו או לא. גם יש ב"ה ילדים והרבה עיסוקים אחרים. 

ג. השוני, לפחות אצלנו הוא מאוד מענין. בטח אצל הרבה זה ככה. דווקא השוני הוא המפתח לעבודה. כי במקום שיש הפך- יש מקום לעצמי לבחון את עצמי, לברר וללבן ולהשתנות. 

כשאת כותבת "לגמרי מוזר" למה את מתכוונת? יש כמה סוגים של מוזרים, וחשוב להבחין ביניהם כדי לענות לך.

סוג ראשון- מוזר בתכונות בסיסיות כבן אדם כמו בעיות תקשורת עם הסביבה, התנהגות מוזרה, מבודד מהחברה וכדומה, ובמקרה כזה הפער עלול להיות באמת משמעותי ועלול להעיד על משהו עמוק יותר שאינטואיציה שלך קולטת ועדיין לא מתרגמת למילים.

סוג שני- מוזר= מיוחד (כמו שאמרו פה לפני), ובמקרה כזה ניתן לגשר על הפער ע"י היכרות עמוקה יותר, אהבה, הכלה וכדומה שמפתחים יחד עם הזמן.  

ממליצה לך לנסות להגדיר לעצמך מה הכוונה אצלך. 

בכל מקרה חייבת לציין שלרוב טעם שונה בספרים וסרטים לא מהווה חלק מהקריטריונים הראשיים בבחירת בן זוג. אם למרות זאת זה מפריע לך כ"כ, כנראה את עדיין לא רוצה את הבחור מספיק כדי שדבר כזה יפסיק להפריע לך. אולי זה גם סימן שאת צריכה להמשיך בהיכרות ולא להחליט שזה "זה" או "לא זה" עכשיו.  

בהצלחה! 

בספרים, סרטים, השקפה על אנשים - ממש כמו שתיארת.

בחוש הומור דווקא יש לנו חפיפה (אם כי יש סוג מסויים של הומור שהיא אוהבת ואני יודע מה הוא אז אני הייתי מנצל את זה כדי להצחיק אותה אבל אני לא הכי מתחבר אליו).

בכל אופן, כן הייתה לנו תקופה ארוכה, אם אני מבין את זה נכון, הרגשה של קירבה ונוחות זה עם זה (ורק בגלל סיבה אחת או שתיים שיהיו שיקראו להן שטחיות אבל הן נובעות מאיזושהי בעייה עמוקה אצלי) לא הצעתי לה שניקח את זה צעד ושניים קדימה.

הנקודה היא, שהפערים הנ"ל לא היוו בעייה בכלל בגלל הקירבה והנוחות שהזכרתי ואפילו היוו נושאים להיכרות טובה יותר של השני - מה גורם לך לאהוב את הסגנון הזה והזה, למה לא הסגנון שלי. זה היה מעניין מאוד.

האויב של הטוב הוא ההכי טוב

נראה על פניו שמתאים. לא נצפית כאן בעייה

* האם השוני בכל הנ"ל שאת רשמת(חוש הומור שונה וכו')- הוא בסף פסילה מבחינתך??

* לגבי המוזרות שלו- לא ברור מה מוזר. ואולי מדובר למשל ב"חוש הומור בריטי"- שבסביבה שלך קיים 1:1000-

אך בשכונה אחרת זה היה "נשמע יותר טוב".   -האם לך זה מפריע שהוא "מוזר"?? אם כן- עד כמה? מצב נסבל- בלתי נסבל??

ככלל, איני חושב שמחוייב "שפה משותפת" טוטאלית בין בני זוג. גם לא אותה גלידה אהובה- וכו וכו'.

אך- אין להתחתן על מנת "שעם השנים- נכונות- תקשורת- יתקרב" !!

מתחתנים AS-IS . הבנייה היא על גבי היסודות הקיימים- עם ההומור המעצבן- הקמצנות התורשתית-  הבהלה הפולנית- החוצפה ה (שלא יאשימו אותי בגזענות)- וכו'. אחרי X שנות נישואין- אכן ניתן לראות איך פתאום הYZ שהיה כ"כ מעצבן- פשוט לא קיים- או כי הוא הפסיק- ו-או כי היא התרגלה.

בניית בית היא לבנות בית. מקום נכון ויציב. לא טורניר שש-בש-גלידה. הבילויים הזוגיים קיימים- וחשובים- מכמה סיבות. אך מקומם בכבודם מונח

בגדול אני מסכים עם @יטבתה

רק השאלה למה את חושבת שהוא מוזר, ואם זה ממש מפריע לך..

(מוזר זה לא בהכרח רע)

באמת זה נשמע עכשיו יותר מורכב מ"האויב של הטוב.."

כתבת שאתם יוצאים כבר כמה זמן, אז אני חושב שהרגשות האלה שאת מתארת של הלבד הם לא הכי בריאים.

אבל קטונתי מלייעץ לך משהו ספיציפי,  אולי כדאי שתלכי (או תלכו) ליועץ זוגי או משהו בסגנון.

בהצלחה!!

נ.ב.

יהודי שבא לארץ הוא לא מהגר, הוא עולה חדש..

על ההוא שאומר לרב על אשתו "אני הפועל והיא מכה בי"

זה לא יוצא טוב בכתיבה 

נראה לי אנדרדוס גנבו את זה מהחבר'ה שלי 

אני התחתנתי בגיל 29 עם מישהו שלכאורה זהה ממש אבל ממש לא היה אמור להיות זה.

הסיפור שלו ממש מורכב (הוא גרוש+) ואני הייתי רווקה שלמה לה להיכנס לסיפור הזה?

אבל...

ההרגשה של החיבור והזרימה היתה כ"כ חזקה שהמשכנו. וב"ה הכל היה חלק. כן, גם הפחד מההורים ומהסביבה, ואיך יגיבו לעובדה שדווקא אני התחתנתי עם גבר שיש עליו תיק.

ויצאתי עם הרבה (נראה לי 70) בחורים, והיו לי קשרים ארוכים, ועברתי מסלול מאוד איטי של להכיר את עצמי.

והייתי כ"כ מחושבת ומתפלספת וחוקרת וחופרת.. אין מה לומר, התשתי את עצמי בשאלות אינסופיות שהתשובה על כולם היתה- פשוט להיות פשוטה. לזרום ולהניח לזה. לא להשתמש יותר מדיי בשכל (אגב, יש בזה משהו שהיום נראה לי טיפה לא-נשי גם).

ואת נראית לי משתמשת פה הרבה בשכל.

נראה לי שאת לא ממש מחוברת אליו.

הוא עונה לך על הרבה דברים חיצוניים, אבל הלב לא שם.

זה מה שנראה לי.

אני הייתי כמוך ואפילו הרבה יותר. היו לי כאבי ראש איומים מרוב שאלות, חקירות ודרישות בכל קשר,

והיום אני יודעת שכל אלו באים כדי לחפות על רגש מאוד פנימי אך חמקמק-

שזה לא ממש זה. וזה הכל.

ואם זה לא ממש זה אל תתחתני.

אל תלכי על זה רק כי הוא נשמע טוב. אל תלכי על זה במחשבה שאולי זה ישתנה עם הזמן.

תלכי על זה רק אם את אוהבת אותו עכשיו. כמו שהוא. לא מתוך מחשבה שאולי בעתיד וכו' וכו'.

אני מכירה מקרוב את המחשבות של- ואולי אני מגזימה? ומי ערב לי שאמצא משהו אחר? ואולי זה ה-אחד מאת ה' ואני מרחיקה אותו במו ידיי?

וואי, וואי.. שנים שנים שהלכתי עם המחשבות האלה. 

את לא מגזימה ולא כלום.

את רוצה לאהוב.

ואהבה באמת שהיא מעל לשכל. היא התאמה. זה משהו שאת מרגישה. זה ברצון.

את מצפה לו, את רוצה אותו, את רוצה לפנק אותו, את רוצה לעבוד אתו.

אם כל אלו לא קיימים, ואת ממשיכה לבחון אותו:

אז את לא מחוברת. ואם אתם יוצאים כבר חודש+ וזה לא קרה, אין טעם לאלץ.

אל תדאגי, יהיה בסדר'. הקב"ה מזמן לכולם כאלו הפתעות.. רק למות מחוש ההומור שלו.

ולאלמוגית-

אנחנו לא הרבה זמן נשואים,

אבל אני יכולה להגיד שבגלל שהחיים מזמנים הרבה התמודדויות,

כדאי שיהיה לידך מישהו שאת רוצה  להתמודד אתו. לעבוד אתו.

אהבה היא לא נצנוצים ולבבות,

זה בעיקר תקשורת טובה, צחוקים, פרגון הדדי ועין טובה. 

אבל כל אלו לא יכולים לבוא מאילוץ, לבוא כי "הוא חכם, רגיש, מלומד, עם תואר "וכו' וכו', אלא בגלל שאני רוצה אותו גם אם הוא אומר דברים לא הכי חכמים, גם אם הוא מסריח אחרי שעות משחק בכדורגל, גם אם הוא הולך עם נעליים אחרי ששטפתי.

בעלי שונה ממני אבל לא בחרתי בו כי הוא חכם, רגיש, יפה תואר ומשכיל. מה, אין בחורים כאלו שהם לא גרושים +? למה לי ללכת על תיק כזה מסובך?

בחרתי בו כי הרצון שלי התעורר בקשר הזה. רציתי להיות איתו ולעבוד אתו ולרקום ביחד את החיים. זהו.

זה לא רומנטי במיוחד 

כי שטפו לך את המוח בתרבות בספרים ובסרטים. 

כי מצוייר לך במוח שזו האוטופיה..

יכולת להבין זאת לבד

עצוב וכואב לשמוע

קצת מניסיון, יש אנשים שהעבודה הרוחנית שלהם זה להסתנכרן עם העולם וללמוד להתהלך בו. ואם זה מנחם, אחרי העבודה הזאת אתה מרגיש אחרת, טוב יותר ורגוע ושליו, ושלם עם עצמך.

שתרגיש טוב במהרה בעז"ה, ותמצא את מקומך ואת רעייתך

אז מוזמנים לפנות ואני אנסה לעזור

יש להם גם קהילה פיזית?

כמה שדכנים ומיזמים.

כדאי להסתכל לדעתי גם על האתר SAYS.

בהצלחה

זה באמת מקום לרחף בו.

מה שבטוח.

ושאף אחד לא שם לב אלייך, ולכן את חותכת מעוד אחד ועוד אחד למרות שהייתם יכולים להיות מאוד מתאימים.

תאמיני לי תלמדי הרבה יותר על הבחור אם תחליטי להגיד שקר לך ולבחון את התגובה שלו, מאשר להחליט לבחון אם הוא שם לב שקר לך בכלל מלחתכילה.

בכלל הגישה הזאת היא פוטינציאל להיות כדור שלג מתגלגל לחיי זוגיות מתסכלים.

הוא נדרש לעבוד על עצמו לשים לב יותר לדברים שמפריעים לה בדיוק באותה מידה שהיא נדרשת לעבוד על עצמה להרחיב את תחומי הביטוי וההבעה שלה מולו.

אבל אם היא לא יודעת לומר שקר לה זה גם בעיה.

ולגבי עצם המקרה, אולי גם לה היה מעניין ממש שהיא לא שמה לב לקור.

אני צוחקת כי עכשיו שעה אני אומרת לחברה די קר לי בואי לאוטוו כבר

פתאום דוכן של תכשיטים סייל כל הדוכן

מה לא ניקח????

והיא כולה עלק קר לך

הורידה לי את החשק לא לקחתי .

סתם פשוט היה יש ים אנשים

קיצר יש משהו שמעניין לך פחות קר

אבל בדייטים לי ספציפית קפוא

ואני חופרת לבחור שקר לי!

הוא לא יכול לפספס את זה

שהתסכול הכי גדול שלי בדייט היה שנכנסו למסעדה ואז גילנו שאנחנו בטעות בחלק החיצוני שלה אומנם מקורה אבל חיצוני היה שם קור בלתי נסבל.

שזה קטע זה יחסי  כי עם גברים קפוא לי רצח

ועם חברות שלי חם לי כל הזמן המזגן על חום דולק 

זו לא בושה לומר לבחור שקר לך ותשמחי לעבור.

בסוף המטרה שלו שיהיה לך הכי נוח בעולם כדי שתוכלי להביא את כל כולך לפגישה( וגם להיפך כמובן).

אני אישית הייתי שמח אם מישהו תאמר לי מה יגרום לה להרגיש טוב יותר. 

יש כאלו שמתפדחות לומר וסתם סובלות. 

והיא עדיין התפדחה להגיד

אני מקווה שבהמשך היא תגיד שקר לה

זה נושא מספיק חשוב כדי שלפחות תהיה לכם ראיה משותפת לגבי איך נכון להשקיע.

המצב שבו צד אחד משקיע כראות עיניו בכל מיני השקעות וצד שני כלל לא מעורב זה המצב הנפוץ אבל הוא מאוד לא בריא בעיקר בעיתות משבר שבו צד אחד יקבל תרעומת על ההשקעות הגרועות שלו.

וגם איך בן אדם משקיע אומר הרבה מאוד על הנפש של בן האדם ועל איך הוא רואה את העתיד שלו ושל משפחתו.

אם מישהו אחד אחראי על שטיפת כלים, זריקת זבל או ספונג'ה זה לא נורא כל כך אם הפרטנר לא יהיה לו מושג בנושא.

אבל בנושאים כמו ניהול ההון המשפחתי וחינוך הילדים זה מאוד קריטי ששני ההורים יהיו אחראים ביחד.

וזאת כי שני בני הזוג מוציאים ומכניסים (בדרך כלל) ואם לשניהם יש מטרה לחסוך להון עצמי לבית או לחתונות ובר מצוות לצורך העניין לא הגיוני שאחד מבני הזוג על דעת עצמו יחליט להוציא יום אחד הכל על ביטקוין כי הוא ראה טיקטוק ששכנע אותו זה הדבר הנכון.

השקיעו שם בכל מיני שטויות כל מיני אנשים שעבדו בגזברות. חלק קטן הצליח והתעשר (ואז הקיבוץ לא התלונן...) וחלק גדול פשטו את הרגל.

רואים עין בעין ביחס להוצאות וחסכונות, גם אם אחד הצדדים לא מתעסק באופן ההשקעה?

מה דעתך על זה?

בשאלות הגדולות של החיים, עם מי להתחתן, כמה ילדים להביא, איפה לגור, איך לחנך את הילדים, במה לעסוק, צריכה להיות החלטה משותפת או לפחות מעורבות אחראית לדרך, גם בבניית ההון המשפחתי זו החלטה מספיק קריטית בחיים כדי לפנות לזה זמן איכות לדבר על העתיד הפיננסי שלכם.

תוכל להשוות את זה לזוג שצד אחד מעורב בחינוך ילדים עד לשד עצמותיו והצד השני לא יודע איפה הילדים לומדים, לא מה הם לומדים, לא איזה כיתה, לא אם מישהו מציק להם בהית הספר, הוא בקושי יודע כמה ילדים יש לו ואם בכלל ומה השמות שלהם, מתי בר מצווה, לא מעניין אותו כלום בחינוך ילדים.

אז בפיננסים זה המצב הנפוץ.

אבל זו התבוננות חיצונית  צריך לשבור את הסטיגמות

גם בהתחלה זה עלה לי, אבל אולי זה רק עניין של ניסוח.

אם מדברים על שורש העניין אפשר למצוא בדילמה הזו עקרון שהוא אמיתי ולא חיצוני.

למה שיהיה הבדל אם לשניהם המסקנה השווה היא- "אני מיואש/ת וכבר בקושי מנסה" ?

הוא מגדיר את עצמו כנורמלי חוץ מהעובדה שהוא לא מצליח במערכות יחסים, לכן הוא יכול לבודד את חוסר ההצלחה בתחום הזוגי ולהבין שזה לא צובע את כל האישיות שלו. ככה הבטחון העצמי עולה וכך גם המסוגלות שלו לפתור את הבעיה עולה.

בסוג השני יש בעיה בהגדרת הזהות האישית והערך העצמי. הטיפול הוא בהכרח שורשי. 

לבין כמה שהוא באמת

לפעמים רק צריך להחליף כמה אותיות בראש, כמו הדוגמה המפורסמת 'מחשבה-בשמחה'.

בעז"ה בקרוב ממש!

אפשר עדיין להתפלל ולבקש ליד החנוכיה אפילו שהיא כבויה

בע"ה

לשנה הבאה נר איש וביתו

מתוך בריאות ושמחה#

שהתפללתי עליך לישועה שלמה ב"ה.

ניכר שאתה עובר קושי מאוד גדול, תקופה ממושכת

מקווה שאתה מוצא גם בחיים האמיתיים כתובת מיטיבה שתעזור לך ותלווה אותך דרך קושי זה

חזק ואמץ

ב"ה שתראה אור גדול במהרה ממש

"קווה אל ה'

חזק ויאמץ ליבך

וקווה אל ה'"

ענית תשובה מאוד מרגיעה בסיפא, פשוט תצא עם בנות שלא נדחקו לפני בשלות לדייטים.

אם זה גורף אז או שמאגר ההצעות שלך מזעזע או שיש סיבה אחקת וזה היה רק התירוץ. זה לא נורמטיבי סטטיסטית שעם כל הבנות לא עוברים מאותה הסיבה את הדייט השני.

נוטה לחשוב שזו לא רק "חוסר בשלות" מצידן, ושאם תהיה איתך אווירה נעימה וכיפית הן ימשיכו

אני לומד מטעויות ומשתפר ומבין איך לעשות דברים פעם אחת התעלמנו מהטריגרים ובפעם אחרת זה צץ משום מקום

קשה הזיווג כקריעת ים סוף

ההשתדלות היא לא רק לוגיסטית אלא גם להשתפר בתדר, ללמוד מטעויות וצעירויות, לקרוא את הבחורה, לרצות להיות נעים...

בהצלחה

ואם ההצעות ברובם הגיעו מאותו מקום/שדכן/שדכנית כדאי לשתף אותם ולהבין מהם איך להתמודד עם זה.

בהצלחה

לצאת עם בשלות יותר.

כדאי רק לוודא עם עצמך \שיחה עם חבר שבאמת זו הסיבה וזו לא גרסה מנומסת שלהן ל"זה לא אתה, זו אני". 

אתה מדבר עם החברה שלה ושואל אם יוצא לה לדבר על הרצון לבנות בית וזה משהו שמעסיק אותה.. תוהה לעצמי איך לשאול את זה בדיוק. נשמע לי לגיטימי לשאול.

אולי לא נכון להפנות את האצבע כלפי חוסר הבשלות שלהן, אלא כלפי הגורם האחר בעסק?

אולי כדאי לברר עם מי ששידך, שינסה לברר אם יש משהו ספציפי וקיצוני בהתנהגות שלך שמרתיע.