היא מתכסה בשמיכת הצמר הדקה, מנסה לשווא להתחמם.
קר לה בלב, קפוא. היא מנסה להפשיר אותו, אפילו מעט. אבל שום שמיכת פוך שבעולם לא תוכל לו, לקור הזה.

מתכווצת לה כמו קיפוד בקצה המיטה; ומחבקת את הכרית עד כאב, כאילו הכרית אשמה במצב.

הלב שלה כואב.
והכאב הזה חד, מציף, מאיים להטביע. היא מנסה להדחיק אותו, להתגבר.
והוא, כמו להכעיס, מתחזק ורק נהיה מוחשי יותר.

בו זמנית היא נלחמת בדמעות סוררות, שאפילו עליהן היא לא מצליחה לשלוט.

אפילו להירדם, הכאב לא נותן לה.
הוא חונק. הו, כמה שחונק.

בסוף היא נכנעת לו, לכאב.
מחליטה לנשום אותו, לחיות איתו.
לא לברוח ממנו,

להכיל אותו.

עד שיעבור מעצמו.