לפעמים אדם מרגיש כמו רבקה בשעתה.
שני אנשים שחיים בתוכך- אחד נושם ובועט קודש, והשני מכף רגל ועד ראש, חול.
לפחות הדס הרגישה ככה. היא הולכת עם התחושה הזאת הרבה זמן.
זה כואב. צובט. בועט. כבד, והיד עוד נטויה.
וביננו? מה שהכי ביאס אותה שזה לא מסתכם בתשעה חודשים.
סוכות זה החג שלה. תמיד הטריד אותה השילוב של ארבעת המינים. היא בעצמה שילוב כזה, עם ריח ובלי טעם.
אבל בזמן האחרון, גם הריח כבר לא מה שהיה פעם.
היא לא יודעת להצביע על נקודה מסוימת, משהו אחרי האורות של האולפנא.
אתמול היה לה ממש קשה להרדם.
היא ניסתה לעשות קצת סדר בראש. מה היא? מה המטרות שלה? השאיפות. ועוד כל מיני שאלות שהדס שאלה את עצמה בשישית, אבל עכשיו היא צריכה לענות עליהם לעצמה שוב, ממקום יותר בוגר.
היא נזכרה בחצי חיוך במשפט 'אדם נמצא במקום שמחשבותיו נמצאות', שואלת בקול את מחשבותיה איפה אתן נמצאות? נדמה לה שאפילו הן התבלבלו מהשאלה.
אחר כך, בנסיעה הביתה היא הייתה ממש מהורהרת, כדרכן של נסיעות ארוכות. היא הסתכלה על הנוף המתחלף בחלון ושקעה שוב במחשבות.
בבית, היא ישבה עם אמא לכוס קפה. הם קשקשו ביחד על הילדים וכמה שהללי גדלה.
ואז אמא שאלה- 'הדסי מה קרה?'
והדס אמרה שהיא מרגישה בזמן האחרון שהמצפן שלה לא מכוון.
'קצת הטשטשו לי הגבולות, נצבעו באדום בהיר יותר.
דברים שהיו פעם דגל שחור- היום הם כבר האזור שחייה שלי.
ואני בכלל חשבתי שזה נגמר בגיל ההתבגרות, ושהדרך חיים שלי ברורה פחות או יותר.'
היא תלתה באמה מבט מתוסכל, והיא- הנהנה בראשה וחיכתה שהדס תמשיך.
'פתאום.. הקודש הוא לא כל כך המרכז בחיים שלי, כאילו כל האידאלים, והאש בעיניים, נשארו אי שם בשישית.
פתאום אני יכולה למצוא את עצמי בהתלבטויות שקצת מפתיעות אותי'
היא הפסיקה קצת. נותנת לדמעות ללטף את לחייה בחופשיות.
'זה הולך איתי כל היום המחשבות האלה. זה קם איתי בבוקר. ומטפס בגרון בארוחת בוקר.
ונותן לי יד כשאני חוצה את הכביש. וקודח בראש כשאני מנסה לישון. זה לא עוזב אותי'
אמא הביטה בה באהבה, לוגמת את השלוק האחרון של הקפה, שהספיק להתקרר בינתיים.
'ככה זה הדסי. זה פשוט ככה. אין לי איזה מילת קסם שתפתור לך הכל.
זה עוד שלב בחיים שאנחנו עוברים. זה שלב הכרחי. זה הבקיעה מהביצה. זה המעבר בין העולם המוגן והבטוח לבין ההוא שבחוץ. ככה זה כשגדלים.'
הדס חייכה קצת מבעד לדמעות.
ככה זה כשגדלים.
שני אנשים שחיים בתוכך- אחד נושם ובועט קודש, והשני מכף רגל ועד ראש, חול.
לפחות הדס הרגישה ככה. היא הולכת עם התחושה הזאת הרבה זמן.
זה כואב. צובט. בועט. כבד, והיד עוד נטויה.
וביננו? מה שהכי ביאס אותה שזה לא מסתכם בתשעה חודשים.
סוכות זה החג שלה. תמיד הטריד אותה השילוב של ארבעת המינים. היא בעצמה שילוב כזה, עם ריח ובלי טעם.
אבל בזמן האחרון, גם הריח כבר לא מה שהיה פעם.
היא לא יודעת להצביע על נקודה מסוימת, משהו אחרי האורות של האולפנא.
אתמול היה לה ממש קשה להרדם.
היא ניסתה לעשות קצת סדר בראש. מה היא? מה המטרות שלה? השאיפות. ועוד כל מיני שאלות שהדס שאלה את עצמה בשישית, אבל עכשיו היא צריכה לענות עליהם לעצמה שוב, ממקום יותר בוגר.
היא נזכרה בחצי חיוך במשפט 'אדם נמצא במקום שמחשבותיו נמצאות', שואלת בקול את מחשבותיה איפה אתן נמצאות? נדמה לה שאפילו הן התבלבלו מהשאלה.
אחר כך, בנסיעה הביתה היא הייתה ממש מהורהרת, כדרכן של נסיעות ארוכות. היא הסתכלה על הנוף המתחלף בחלון ושקעה שוב במחשבות.
בבית, היא ישבה עם אמא לכוס קפה. הם קשקשו ביחד על הילדים וכמה שהללי גדלה.
ואז אמא שאלה- 'הדסי מה קרה?'
והדס אמרה שהיא מרגישה בזמן האחרון שהמצפן שלה לא מכוון.
'קצת הטשטשו לי הגבולות, נצבעו באדום בהיר יותר.
דברים שהיו פעם דגל שחור- היום הם כבר האזור שחייה שלי.
ואני בכלל חשבתי שזה נגמר בגיל ההתבגרות, ושהדרך חיים שלי ברורה פחות או יותר.'
היא תלתה באמה מבט מתוסכל, והיא- הנהנה בראשה וחיכתה שהדס תמשיך.
'פתאום.. הקודש הוא לא כל כך המרכז בחיים שלי, כאילו כל האידאלים, והאש בעיניים, נשארו אי שם בשישית.
פתאום אני יכולה למצוא את עצמי בהתלבטויות שקצת מפתיעות אותי'
היא הפסיקה קצת. נותנת לדמעות ללטף את לחייה בחופשיות.
'זה הולך איתי כל היום המחשבות האלה. זה קם איתי בבוקר. ומטפס בגרון בארוחת בוקר.
ונותן לי יד כשאני חוצה את הכביש. וקודח בראש כשאני מנסה לישון. זה לא עוזב אותי'
אמא הביטה בה באהבה, לוגמת את השלוק האחרון של הקפה, שהספיק להתקרר בינתיים.
'ככה זה הדסי. זה פשוט ככה. אין לי איזה מילת קסם שתפתור לך הכל.
זה עוד שלב בחיים שאנחנו עוברים. זה שלב הכרחי. זה הבקיעה מהביצה. זה המעבר בין העולם המוגן והבטוח לבין ההוא שבחוץ. ככה זה כשגדלים.'
הדס חייכה קצת מבעד לדמעות.
ככה זה כשגדלים.
