אני לא עומדת בזה.

פחד זה שקר זה סתם סתםםםםםם. דמיון.
בלון מנופח.
הדבר היחיד שמסוכן במצבך שאת מפחדת.

בין השישית לשביעית עברתי מוסד, ובקיץ הזה שגם התפללתי שלא יגיע לקצו בדיוק כמוך-
הייתי בטוח שהחיים שלי תלויים במעבר הזה.
החיים הפיזיים. ממש.
ובסוף היה נורא. יודעת למה? כי פחדתי. וזהו. זה היה הבעיה היחידה. הלחץ וההיסטריה והדמיון המתנפח.
צמעי.
אם אני מכלה את ימי בפורום כבר חדשים, רק בשביל להגיד לך את המילים האלה.
וואלה דייני.
הלוואי לא תדפדפי אותם ותאמיני בהם.
מילימטר. גרם. שניה. משהו.
רק אל תתעלמי

וכבר עברתי בשביל לדעת בדיוק מה זאת החוויה הזאת. זה ממש לא פעם ראשונה.
בנתיים אין לי לאן לעבור וזאת הבעיה. אחר כך יהיה לי זמן לפחד ממה שיקרה שם.

ולמה פחד זה שקר? אני לא חושבת. בכלל.

אתה רואה כלב אתה מדמיין אותו נועץ שיניים ברגל שלך
אתה רואה ילד ליד גדר של גג אתה מדמיין אותו מתגלגל למטה בצרחות.
ולא, זה לא זהירןת, או דאגה רציונלית.
זה פחד.
שהרב קוק אמר עליו שהוא הגרוע שבמידות.
יותר מהכל.
שנאה גאוה וכולי

נכון, אני צריכה להוריד את הרמה שלו (ואגב, אני עושה את זה ממש) אבל זה תגובה שקיימת ונמצאת.
ושוב, אני בכלל לא בעניין של פחד עכשיו.
אני בחוסר וודאות, לא פחד.

תבואי פתוחה