הכי קל לנו להצמד לשחור, לכתמים, לכל החורים שיש בנו. ברור.
הכי קל להעמיס את הכל בעגלת "אני כזו וכזו אז תתפוצצו".
ברור. אני מאשימה את התכונות הרעות שבי וכך בעצם מונעת צמיחה והתקדמות.

אז הי, לא כל מה שקל ונוח אנחנו עושים.
ירדנו לעבוד. וחלק מהעבודה שלנו זה להאמין בעצמנו, בטוב שלנו.
ונכון. זה קשה.
זה גם הגבול הדק שמבלבל בין גאווה לבין הכרת המעלות.
אבל אנחנו חייבים להכיר במעלות שלנו כמו שאנחנו מכירים בהפך שיש בנו.
צריך לזכור שמותר לומר בקול שאנחנו טובים. מותר וצריך.
צריך לדעת שאין מושלם ותמיד יש לאן לשאוף.
צריך לדעת שאנחנו בנים אהובים לאבא. ואם אנחנו כאן, אז יש סיבה ותכלית לדבר.

יאאלה, לעבודה.

סליחה על הבלגן
התבלגן לי בשכל המילים. מקווה שהובנתי..

והובנת, בטח שהובנת.

 

(בשכל, כי בעניינים הלה המרחק בין השכל ללב הוא רחוק, אוהו כמה רחוק..)

ולא סתם אומרים שצריך לעשות עבודה של "מוח שליט על הלב".
שנזכה)

את מפרטת וכבר גומרת. אין את אלופה

בדיוק מה שרציתי לכתוב אבל בצורה קצת שונה

 

זה באמת לא קל. שיהיה בהצלחה לכולנו