אני פשוט בנסיעות בימים האחרונים. אז יש לי יותר זמן להקשיב למחשבות שלי..
אה, ובא לי להגיד שכמו בכל שיר יש חלק אמת וחלק דימיון. אז אל תיבהלו.
--
הנפש שלה,
היא חרסינה דקה ושבירה.
יש לה פיסולים מדוייקים,
עשויים מלאכת מחשבת.
בנפש שלה,
לא כולם יכולים לגעת.
צריך להיזהר שהיא לא תישרט
או תיפול ותישבר.
ופעם איש אחד לא זהיר,
נדהם מהעדינות של החרסינה
והוא התקרב יותר מידי בלי להודיע
והחרסינה העדינה והשבירה
התנפצה לכל עבר על המדרכה.
ועכשיו היא יושבת ומחכה לאומן
שיבוא וידביק אותה,
בחזרה.
אני יודעת שזה נשמע בקטע הבלחי
אבל זה ממש לא הכוונה.
לא בבית השלישי ולא ברביעי.
פצלשש!אין עם זה בעיה.
סתם כי זה לא מה שהתכוונתי.
אבל את בכייף יכולה לקחת את זה לכיוון הזה.
זה יפהיפה. מדוייק ומרעיד.
מעניין אותי לדעת על מה כתבת את זה.
פעם יצאתי עם מישהי כזאת.
שאלה לי אלייך,איך את חיה עם זה ביומיום?נניח,סתם,את נמצאת באיזה מקום ופתאום איזה משהו גורם לך לבכות...את לא מרגישה מובכת?אנשים אחרים לא מופתעים?מרגישים רגשות אשמה בגלל שהם חושבים שאולי הם הסיבה לכך שאת בוכה?זה מעניין אותי...
זה מהמם. זה מחובר לעצמך.
זה שמישהי רגישה ממש לא אומר שהיא תבכה ליד מלא אנשים.
אל תשליך לפי מקרים שנתקלת בהם..
הבחורה בכתה בגלל שרשור...
אני די בטוח שאם היא תראה איזה סרטון על השואה היא תתחיל לבכות...ומתי אמרתי שזה רע?אל תשליכי לפי מקרים שנתקלת בהם!
זה לא בגלל שירשור.
שירים זה דבר שנוגע עמוק.
אני גם יכולה לבכות מדברים שנוגעים בי ואני ממש לא מתביישת בזה.
נפש רגישה זה טוב.
חח הורג אותי כשבנים נבהלים מבכי של בנות
כי כל כך אין ממה. זה כזה נשי. לפעמים אנחנו אפילו לא יודעות להסביר למה אנחנו בוכות. חח
שזה יהיה מפתיע,שאם אני ואת נשב ביחד,ופתאום תתחילי לבכות בגלל איזה שיר ששמעת...אני פשוט אכנס ללחץ...אני אאמין שזה בגללי.ארגיש רגשות אשמה...
אני גבר מושך,לא פסיכולוג.
אבלאבל זה עוד יקרה חח
ואני בדרכ לא בוכה משירים, אני אבכה מדברים קשים שעוברים עלי\חברות טובות שלי.
פיגועים וכו ל"ע.
מאמינה שבעז"ה אחרי שאשתך תבכה לך כמה פעמים כבר לא תיכנס ללחץ, ותבין שהנפש שלנו פשוט בנויה אחרת.
רוצה שאספר לך משהו?
לך בכו כבר
עזיהוסתם,
לא,אני לא רגיש.כאילו קצת...בוא נאמר שאני לא זוכר מתי הפעם האחרונה שבכיתי(ולא רוצה שזה יקרה בקרוב בעזרת השם,או בזמן הרחוק).
ניחוש אחרון
השאלה עד כמה הם מראים את זה.
אויאוי. למה אתה עושה את זה לעצמך?
זה כזה משחרר. השם.
לא מבינה אותכם אחינו הבנים.
אבל לפחות אתה כותב, זה גם משחרר.
נוו אין לי ניחוש..
תגיד
''גם גברים בוכים בלילה'' ??
איך את יודעת שאני כותב?
גם גברים. כן. תתפלא. חח
ואופ אני סקרנית בעיקרון. אז או שתגיד או שתגיד
נראה לי התעללתי בך מספיק חחחחחח
ובכן
אני אפרוק ממך עתה את עול הסקרנות
אוקיי
אני מספר
הנה זה בא...
אני יכול להרגיש חזק רגשות של אחרים...כולל גם של בנות.לא מתרגש מבנות שמתחילות לבכות פתאום...זה לא מלחיץ אותי,ברוך השם...כשהייתי ילד קטן,הייתי רואה סדרה ממש מרגשת ובכיתי בה המון,התבגרתי,ונהייתי פחות רגיש,ברוך השם...
גרמת לי לחשוף צד שחבוי בי,לפיכך - אני מאתגר אותך עכשיו, להיזכר בפעם האחרונה שבכית.(ואם תגידי משהו בסגנון כמו ''אתמול כי אחותי ישבה שעתיים על המחשב וזה היה התור שלי) אז תיזכרי בפעם שלפני כן חחח
או. וואו באמת התעללת, אבל אני התחלתי עם זה בניחושים.
חח יש לי מחשב אז באסה..
אבל אממ בכיתי שבוע שעבר. שכנים שלנו מתחת אז האמא נהייתה זוג עם מישהי אחרת מאיפה שאני גרה. והיא עברה דירה. והם עכשיו בתהליכי גירושין והאבא נשאר לבד פתאום.
ויש להם חמישה ילדים פיצים הגדולים בני ארבע. והם אפילו לא מבינים את המשמעות של זה.
זהו, נשבר לי הלב לא עמדתי בכאב הזה של לראות משפחה שמתפרקת לך מול העיניים.
ולהגיד שאם אתה מצליח להרגיש הרגשות של מישהו, חזק
זה אומר שגם אתה רגיש.
כתבתי כבר שאני לא רגיש,יש לי תפיסת עולם חזקה,ברוך השם.
את מפוטרת .
מעריך אותך שאת מרגישה את סבלו של האדם האחר...של הזולת...אני מרוצה ממך,ברוך השם.
מה מרוצה מה?
שנייה,בלבלת אותי.
''האמא נהייתה זוג עם מישהי''? האמא נמשכת לבנות?פעם קראתי על מקרה כזה בלנ''ו(מישהי כתבה משהו על איזה גבר שבא אליה לייעוץ מפני שאשתו החליטה לעזוב מפני שהיא הבינה שהיא נמשכת לנשים).
מרחם על האבא,אני לא יודע אם הוא יותר מופתע,יותר מובך,יותר עצוב,יותר כועס...אוי.נורא.
בכלל,הילדים גם מסכנים.
נמשכת לבנות ל"ע. בדיוק.
אני גם מרחמת על האבא. אין מה להגיד.
למרות שבעיניי יש לו גם חלק בזה(בסיפור הזה ספיציפית, לא מדברת על כל הסיפורים של נשים שנמשכות לבנות) אם היה לה מספיק חום ואהבה ממנו היא לא הייתה מחפשת את זה במקום אחר.
השם. זהו רק גאולה. אי אפשר כבר להכיל את הבלבול הזה.
רגע,למה לאבא יש חלק בזה?מה הוא בדיוק עשה?האשה נמשכת לבנות.מה הוא יכול לעשות?בחורות פועלות על פי הרגש שלהן.רגשות בלבד היא סיבה בפני עצמה.לכן אני גם לא מנסה לשכנע בחורות באופן שכלי,כי זה פשוט לא יעזור...(כנראה לרוב).
סיפור מורכב קצת
אני בכלל לא בוכה ביום יום. בכלל לא.
הסיבה שבכיתי מהשרשור הזה זה שהוא בידיוק נגע לי בנקודה.
בנקודה רגישה מאוד! מאוד!
אם אתה רוצה תבוא לפרטי בשמחה ואני אסביר לך. פה זה לא המקום.
אני בטוחה שאם גם לך היה את הנקודה הזאתי הייתה בוכה מהשירשור הזה כמו תינוק אפילו שאתה גבר.
עזיהואחרונהיש לך נפש רגישה כנראה.
או שבדיוק נגעתי לך בנקודה..
או שזה בכלל לא סותר..
וואי. ריגשת אותי.
אממ ההתחלה נראלי ברורה.
איש זה דימוי לכל מיני דברים שהרסו\ הורסים לי את הנפש.
יצה"ר אם תרצי.
והאומן פשיטא, לא?
הקב"ה.
רוב הסיפורים שאנחנו קוראים הם לא סיפורי אמונה למרות שכתוב עליהם סיפורי אמונה...
הם סיפורי חסדך...
הסיפור שמושקה לא הסכים לעבוד בשבת ועף לבור ואז הגיע יהודי עשיר ושילם והיום הוא ראש כולל חשוב בבני ברק וכו'... זה לא סיפור אמונה זה סיפור חסד...
כתוב "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות"
בבוקר כשהשמש זורחת אומרים את חסד ה'.. כשטוב...
אבל לפעמים יש לילה, הכל חשוך לא רואים וכו' ואז צריך להאמין...
סיפור אמונה אמיתי זה שמושקה לא הסכים לעבוד בשבת, ואז הפריץ זרק אותו החוצה, והוא עם הילדים שלו שוכבים בשלג קופאים לאט לאט, ואין להם מה לאכול...
בלילה הראשון עברו שיכורים ובעטו בהם בשביל הצחוק... אחד גם הקיא על רבקה אישתו... למזלו הם לא התפתו לעשות בה כל מיני דברים... "למזלו" הם לא התפתו כי היא היתה כחולה והם פחדו להידבק בדלקת ריאות...
ואחרי יומיים הוא מנסה להעיר את התאומים הקטנים חצק'ל ושרוליק, והם לא זזים... חצק'ל נושם לאט בכבדות... הוא כולו כחול... ושורוליק כבר לא יזוז... אף פעם...
אז הם חופרים בור בשלג וקופאות להם האצבעות תוך כדי... הם שמים שם את שרוליק... ותוך כדי לאהל'ה משתעלת כמו טרקטור.... ואז מגיע הפריץ ואומר לו "אתה רק צריך להגיד כן..."
ויום אח"כ שמחה בונים מחליט שהוא נכנע והוא הולך מפנה עורף לאבא לא-לוקים ולהכל... והולך לשתות וודקה כדי להתחמם...
ואחרי עוד יומיים לאל'ה נופלת על הרצפה על הגופה של חצק'ל את הגופה של חצק'ל הם כבר לא קברו כי לא היה להם כוח פיזי... טכנית כבר לא היה להם כוח...
בסוף נשאר רק שמי'ל כי הוא היה צעיר וחזק מספיק כדי לשרוד... הוא עוטף את עצמו בגופות של המשפחה שלו כדי להתחמם... אתמול איוון הסכים להביא לו קצת אש אז הוא הדליק את הבגדים שלהם כדי להתחמם... והפריץ עובר לידו ואומר לו "אתה רק צריך להגיד כן... אני כבר אדאג לכל השאר..." ושמיל מנסה לענות לו "לא" אבל משפתיו יוצאת רק נשיפה קרה, רועדת ובלתי ברורה... הפריץ צוחק עליו וממשיך...
ואחרי שבוע יש בצד השביל ערימה של גופות ומספיק אוכל לחתולים ולעופות הדורסים למשך כל השבועיים הקרובים בשפע...
זה סיפור של אמונה... של מסירות עם ה' עד הסוף... למרות שאין כל סיבה ניראת לעין לעשות את זה...
וגם על זה צריך להודות לה'. ולהגיד אמונתו בלילות...
אני יודע יצאתי חרדי רצחח, אבל הרגשתי צורך לשתף... אז סליחה...
הכתיבה מהממת, ויזואלי מאוד, ממש מרגישים שם...(לי אישית היה טיפה קשה עם זה אבל זה רק מדגיש כמה הכתיבה טובה😅)
בקשר למסר אתה צודק, סוגשל, כי סיפורי אמונה שמכירים על ניסים שקרו זה סיפורי אמונה שגררו איתם חסד, הסיפור שאתה כתבת זה סיפור אמונה שלא גורר איתו חסד ולכן פחות ירצו לספר אותו בתור חיזוק לרבים כי הוא לא מחזק, הוא מציב מראה, הוא נכון מאוד אבל לא מחזק, לכן לא שומעים אותו.....
וכן, זו גישה קצת ליטאית מאוד אבל בסדר😅
זה לפעמים קשה להכיל שבעבודת ה' יש לפעמים דברים קשים מאודד...
ביחד עם כל האהבה והטוב הזה
יום שישי בצהריים בסופר השכונתי, צריך להשלים את מה ששוכחים קבוע
דחוק וצפוף כמו ערב חג
כולם בריצה, עינים ברשימות
ידיים חוטפות הכל מהמדף.
ליד המקרר של הגבינות עומד איש מבוגר
לובש חליפה ישנה מכופתרת, יש לו את הסגנון שלו.
הפוך לגמרי מכל הג'ינס, הטיץ והכפכפים שמסביב.
הוא מחזיק ביד קופסת קוטג' קטנה
מסתכל עליה מרוכז
מסובב אותה בוחן אותה
קורא אותה כאילו זה מכתב אהבה ישן.
בודק את התחתית מחפש עוד כיתוב בפינה חבויה.
כולם עוקפים אותו, נתקעים בו, מימין משמאל
הוא לא זז, עומד עם העגלה הקטנה שלו.
בסוף הוא ניגש לסדרן, נער עם אזניות
אומר לו
'סליחה, אתה יודע אם שינו משהו בעטיפה?
הפסים תמיד היו ככה והבית כל כך קטן?'
העובד מסתכל עליו כאילו הוא הגיע עכשיו מעולם אחר ועונה
'אחי זה קוטג' מה זה משנה?'
מחזיר אזניה וחוזר לעבוד.
הזקן לא נעלב הוא מחזיר את הקוטג' למקרר
באיטיות
מניח אותו עם הפנים קדימה
מסדר אותו
מסדר את החליפה
משאיר עגלה ריקה ויוצא מהחנות בלי לקנות כלום.
בלי להסתכל אחורה
לשמש של יום שישי
(כתבתי עוד פסקה, חשבתי לסגור את זה אבל מפה כל אחד ישלים לעצמו)
מחלום שחלמתי אתמול, וחלומות בהקיץ אחרים.
///
בבית הכנסת "תפילת השם"
אני מגיע באיחור־מה, החזן במקום אחר, אבל שיהיה
בין עמודי השיש הצחורים (לא מים)
אני אתפלל תפילת שמונה־עשרה של ט"ו באב
או... תפילת חמישה־עשר?
מילים אחרות לחלוטין שלא אזכור עוד
משהו עם אהבה.
והשם מתפלל איתנו, אני שומע זאת בתוך הראש
ואהבת – אהבתי
את – אתכם
ה' – אמר ה'
א־ל אמונה
המאמין בעולם ובאהבה
אנא
עזור לנו להאמין בעצמנו
ובאהבה בכלל.
במבט חרד
קווצת שיער חמקה מהכיסוי
תצבעי את הלבן אמרה
זה...זה לא ראוי!
סליחה?! התמרמרתי בלבי
זה לחלוטין... עניין שלי!
בתשעה באב
עלה פתאום בזכרוני
איך פעם סיפרה (רק לי)
שאמה (זאת סבתי)
היתה עוד צעירה
כשערה הפך לבן.
אז, כשהגיעה שמה
המומה ומבולבלת,
(הסבתא כלומר האמא)
בהינף יד
מבלי הנד עפעף
הוא שלח אותה
מייד ימינה
ט"ז אב
(ממש עכשיו)
אניח על שיער
שכבה עבה של צבע
אדום, ירוק...
לא משנה
א נ י
לא אעשה
את המשגה הזה
לרגע חשבתי שהבעיה זה כיסוי ראש וצניעות.
אני חושב ששיער לבן הוא מאוד יפה
את הצעירים
ומשגה זה אומר האשמת הקורבן
(שיער לבן זה אחלה
הטבע לא יכול להיות משגה)
בזרה"ק
אני העבד ניצב מנגד.
אני מרגישה שכל עוד אנחנו לא נמצאים שם,
אנחנו ניצבים מנגד.
ושעריך כותנה, ברזל, אריות, שכם, פרחים הם דופקים,
ושער אחד מחכה להיפתח ברחמים.
ואיך אפשר להמשיך להיות ניצבים מנצד?
כשאני העבד!!
רחם.
בן השפחה (ישמעאל) יושב בארמון
ובן המלך (ישראל) עומד בשער החיצון
לכיסאו ישוב בצדקתו
ינקום נקמת עמו
וישפוט גוזלי מלכותו
נביאי ומבטיחי שקר
טענו לכתר
שימרנו מכולם
שומר ישראל לעולם
זה מתחיל, אמר ראש ממשלה.
זה מתחיל, הורה רמטכ"ל.
זה מתחיל, צעק רב פקד.
זה נגמר, מלמל תושב.
טורים טורים הם נכנסים. ווסטים כהים, כובעי מצחיה. מאות חיילים, תנועה אחידה. עוברים ברחובות, נותנים לנו להרגיש כמה אין לנו שום סיכוי נגדם. "קלגסים!" צעק מישהו. אחד החיילים חנן אותו במבט. קר. אטום. ההכנה המנטאלית שהם עברו באה לידי ביטוי עכשיו. "תסתלקו מפה!!" צועקת גברת שמידט. ניצולת שואה. "באתם לקחת אותי לגטו?! להחזיר אותי לאוושוויץ?!" החיילים ממשיכים קדימה. כמה דקות של שקט. ואז, זה התחיל באמת. דפיקות בדלת. בפתח אבעה חיילים. מדי צה"ל. ווסט שחור עם דגל ישראל. כובע מצחייה שחור. "שלום," אומר מפקד הכוח. "באנו לעזור לכם לארוז." חיילת מאחוריו מחזיקה ארגזים. אני מסתכל עליו. מבט אטום. "באנו לעזור" הוא אומר לי. "העזרה הכי גדולה תהיה שתסתלקו מפה ולעולם לא תחזרו," אני עונה וקולי נשבר. "הדגל הזה", אני צועק עליו, ודוקר אותו בחזה, במקום שנתפר הדגל על הווסט שלו, "הדגל הזה אמור להגן עליי!!! לא לגרש אותי מהבית!!" החייל מסיט מבט. הם מסתובבים. הלוואי שלא יחזרו לעולם.
"אבא.." לוחשת ילדה מאחוריי. תחייה. מתוקונת, בת 11. עוד חודשיים הבת מצווה שלה. איפה נחגוג לה? האם ייתנו לנו להישאר כאן, בבית שלנו? האם יבטלו את גזירת הגירוש הנוראה? אבל כל המחשבות קבס האלה זזות הצידה. "אבא..." לוחשת תחייה שוב. "כן מתוקה?" אני מחייך אליה חיוך עצוב. "אבא מה הם רצו?" היא שואלת. העיניים שלה גדולות, והיא מסתכלת עליי. מפחדת מהתשובה. היא כבר לא ילדה קטנה. "תחיילי," אומרת אמא ומושכת אותה לחיבוק, "היום בבוקר היה פה חייל שנתן לנו צו פינוי." אני נשען על המשקוף בכבדות. "אמא מה זה אומר?" עיניה הגדולות מתלחלחות. "אמא זה קורה? אמא, אבל אמרתם שלא..!" שרה מחבקת אותה חזק חזק. "זה חלום רע מתוקה," היא לוחשת וקולה רועד. "זה סיוט שמתגשם," אני אומר בקול חלול ששום רגש אין בו. שרה מרימה את תחייה ונשענת עליי. תחייה מזילה דמעות. "איפה נגור?" היא שואלת שרה מחבקת אותה חזק. אני עוטף את שתיהן בחיבוק. "איפה נחגוג בת מצווה?" שואלת שוב הקטנה. שרה מתפרקת בבכי. היא טומנת את פניה בכתף שלי ותחייה בוכה איתה. העיניים שלי רטובות. אני מוליך אותן לספה ושם אנחנו בוכים ביחד. לאט נפסק הבכי. שרה נזכרת ביום הראשון שלנו בבית. תחייה נזכרת שנסענו ביחד בטרקטור לים. הקטנים מצטרפים ויושבים איתנו בספה. צור בן התשע. בן ציון, ששנה הבאה יעלה לכיתה א'. לאיזה בית ספר נשלח אותו? מרים שהשנה נכנסה לגן. ודביר, שעדיין לא יודע לדבר. אנחנו יושבים על הספה מחובקים.
ואז החיילים חוזרים. ואיתם הדמעות. הם מגיעים עם אדם מזוקן, שמעל לחולצה לבנה יש לו אפודה כתומה, עם מילה גדולה בת שתי אותיות שחורות: "רב".
הם דופקים. אני לא פותח. צור מסתכל עליהם מהחלון. "ילד איפה אבא?" שואל אחד מהם. צור מסתכל עליו. "אתם של ישראל?" הוא שואל. הם לא עונים. צור חוזר אלינו לספה. אני קפוא כמו פסל. קטעי חיים רצים לי במוח. הגוש. החולות. החממות שלי. הים.
ואז הם נכנסים. פורצים את הדלת שלי. אני נעמד בזעם. "תסתלקו מפה!" אני צועק. "רשעים!!" אני מנופף בפראות באוויר, רץ אליהם מהספה. "צאו לי מהבית!!!" הראייה שלי נעשית מטשוטשת, ואני דוחף אותם. "לכו", אני בוכה. "בבקשה".
שלט כאן גרים בכיף יגאל ושרה נופל לריצפה. אני נופל איתו ביחד ושנינו נשברים. החיילים מהססים רגע בכניסה. דביר מתחבא אצל אמא וצורח בפחד. האיש עם הווסט הכתום עוזר לי לקום, ומאחוריו אני רואה את צור קופץ מהחלון. "צור לאן אתה הולך?" אני שומע את אישתי צועקת בפאניקה. "אני הולך להיפרד מהים," הוא צועק בחזרה. הילדים ושרה בוכים על הספה. האיש בכתום מציג את עצמו. הוא רב, הרב חיים. הוא מתיישב מולי, מנחם אותי. "זה קשה לאבד את כל מה שיש לנו", הוא אומר. "זו גזירה משמיים, אלה אחים שלנו שנגזר עליהם לגרש אותנו מביתנו." היד שלו על הכתף שלי. והוא ממשיך לדבר. אבל אני קוטע אותו, ומצביע על החייל שעומד לידינו. שמסתכל לצד. שלא לפגוש במבט שלי. "זה אח שלי?!" אני שואל. "זה אח שלי?!?!" אני צועק וקם, מתנדנד בטשטוש הדמעות.
"אתה לא אח שלי!!! לא אתה ולא אף אחד מכם!!! יהודי לא מגרש יהודי, אח לא מגרש אח מהבית שלו!!!" הרב מנסה לחבק אותי ואני הודף אותו. מפקד הכוח מניח יד על הכתף של הרב. "הרב חיים, בוא נתקדם." הרב זז מעט הצידה. "אתה!!! אני שואג עליו, "אתה חלאה!!!" החייל מביט למעלה בפרצוף אטום. "מר ישראלי, אני עשיתי לך משהו? זו החלטת ממשלה. אני מבקש, אל תקשה עליי". סטאחחח!!! הוא נהדף הצידה מהסטירה. "אתה לא עושה לי כלום?!?!?! אתה נאצי!!!! אתה, עם המדים שלך, עם הווסט השחור שלך," אני מתייפח, "אתה לא עושה לי כלום?!?! אתה מגרש אותי מהבית!!!! אתה זורק אותי לרחוב, אתה לא אח שלי!!! אתה נאצי!!!!" תגבורת חיילים נכנסת לבית. ארבעה לובשי שחורים מפילים אותי לרצפה. "מה אתם עושים לאבא שלי!!!! תעזבו אותווווו!!!! דיייייייי---- תעזבי אותיייייי אמאאאאא----" העיניים שלי נעצמות ולא רוצות להיפתח. מרים צורחת. חיילת תולשת את דביר מהידיים של שרה. גוררים אותי החוצה. נגמר.
נגמר, בוכה תושב.
נגמר, מדווח רב פקד.
נגמר, מאשר רמטכ"ל.
נגמר? חושב ראש ממשלה.
לא הייתי מסוגלת לקרוא את הכל אבל ריפרפתי... מטורף, כרגיל, כואב מאוד, חשוף מאוד, קצת קשה לקריאה אבל וואו, אין מילים, תמשיך ככה, אין לי מה לומר......
כתיבה מדהימה
