הילדות שלי לא הייתי כמו שרציתי.
כמו שאבא ואמא רצו בשבילי.
החיים ביגרו אותי מוקדם מידי.
קברתי אותו. אמנם לא הייתי נוכחת שם פיזית כי בכל זאת הייתי עוד רק בגן, אבל קברתי.
ביחד איתו קברתי גם דברים שהיו יכולים לקרות.
יכלו לקרות אם זה לא היה קורה.
ככ רציתי שהוא יתחתן ואני אהיה בחתונה שלו ואשתו תהיה פשוט מאושרת כי אי אפשר שלא לידו.
וגם צדיק הוא היה. כל יום למד ח"י פרקים של משנה. אפילו ב1 בלילה אחרי כדורסל במגרש. כי הוא לא גמר עדיין אז לישון אי אפשר עכשיו.
ורק הוא היה הולך ברחוב ומנגן בחלילית ולא אכפת לו אפילו שאנשים ישאלו אותו איפה הכבשים שלו.
והוא היה הראשון באותו ערב.
הראשון שעלה ללמעלה.
כל כך הרבה בלאגן היה אז ככה שרק מאוחר אחרי שכבר ישנו הם קיבלו את ההודעה.
אפילו לא בדרך מסודרת. דרך אח שלה שבטעות סיפר. מסכן. בטח נבהל נורא.
וראיתי אותו שוכב שם. דומם. עטוף בטלית.
נבהלתי מזה. ממש.
לא בבקשה אל תקחו לי אותו. מי עוד יזרוק אותנו באוויר וישתולל איתנו כי אנחנו האחיינים שלו והוא איתנו עכשיו אז הוא שם עד הסוף.
ואני גדלתי. והתבגרתי. והוא תמיד נשאר בן 18 ו10 חודשים.
הוא, כבר לא יגדל.
ועד שהתאוששנו קצת והזמן התחיל אולי טיפה לרפא את הכאב אבא קרא לנו לסלון.
גם הוא נהרג.
בכי. דמעות. הכל חוזר אחורה. הלוויה. תמונות. דם. הרבה דם. עוד ילדים שבורים. כואבים. אין איך לנחם.
הנחמה היחידה היא שלו כבר יש משפחה.
אז נכון שהנכד לא הכיר את סבא שלו כי הוא קרוי על שמו.
ונכון שהנכד הגדול ישאל מתי תהיה תחיית המתים כי הוא רוצה את 2 הסבים שלו שנרצחו בפיגועים בבר מצווה שלו.
אבל הם משפחה. ביחד כולם.
אצלנו, זה אולי קצת אחרת.
אבל זה דברים שהיו. שהיו ולא יחזרו לעולם.
חחח